טיפול בבוגר צעיר – שימוש בסמים ודיכאון

הוא בן 22, בפגישה הראשונה הוא ישב מולי בהתנגדות. מתחת לעיניו עיגולים שחורים. עיניים כבויות. "שלא תביני אותי לא נכון.." אמר בקול יבש וחדגוני, "אני פה בגלל שההורים אמרו שהם יזרקו אותי מהבית אם לא אלך לטיפול. אני לא מכור לסמים. אני משתמש רק כשבא לי. אני שולט בזה".

בהמשך הפגישות התברר שהסמים הם דרך לטיפול עצמי בדיכאון שלו. הוא למד כבר בגיל ההתבגרות שלעשן גראס מרגיע אותו, שלקחת אקסטזי משפר לו את המצב רוח, שלהשתמש ב ל.ס.ד. נותן תחושה של עושר חושי וניתוק מהמציאות.

הדיכאון והחרדה החלו להתגבש בחדר. היתה להם נוכחות, ואישיות, והם היו חזקים ועוצמתיים. יום אחד הוא יכול היה לומר בפה מלא " אני פשוט רוצה למות כבר המון זמן. למות זה לא מפחיד אותי. מה שמפחיד אותי זה לחיות. אין לי כוחות לזה. זה מסובך מידי. כואב מידי"

הפנתי אותו לפסיכיאטר. אמרתי לו שאולי יקבל משהו שיקל על התחושות הקשות. הוא הלך וקיבל טיפול תרופתי.

הפגישות היו איטיות ובעלות תוכן קונקרטי ודיכאוני. עבדתי קשה למצוא בתוכו את האור הפנימי והכוחות הנסתרים.

הוא כל הזמן אמר שהוא רוצה למות. אני לא ויתרתי לו על החיים שראיתי שמתחבאים בתוכו, הזכרתי לו אותם. הייתי גאה בו על כל צעד קטן שעשה לקראתם.

בניתי איתו תכנית לחיים. בתכנית היתה מסגרת תעסוקתית. טיפול תרופתי. אחזקה של הבית. מיפגשים חברתיים.

במהלך חצי שנה של עבודה, החל שינוי קטן קטן. יכולתי לזהות שהוא נכנס לחדר יותר ברצון. לא שמעתי יותר על כך שהוריו מכריחים אותו לבוא. הוא הפסיק להשתמש בסמים. הוא דיבר על העולם החברתי. על הצורך בבת זוג. על הרצון בחיים.

לאט לאט בחדר הוא החל לחייך יותר. לצחוק אפילו רחמנא ליצלן. היה מרשה לעצמו להיות ציני, היה מרשה לעצמו לשאול מה שלומי ולהעיר על קור המזגן בחדר.

הייתי גאה בו על התהליך של השינוי, שיבחתי אותו, חיזקתי אותו בכל צעד קטן שעשה.

פתאום, אחרי חצי שנה הוא אמר " את יודעת מה הבעיה שלי עכשיו?….עד עכשיו לא רציתי לחיות. עכשיו פתאום אני במצב שאני לא מכיר. אני רוצה לחיות ואני לא יודע למה..?".

חייכתי ועניתי לו שאני כל כך גאה בו. כל כך הרבה אומץ וכוח רצון נידרש בכדי לעשות שינוי. הדרך שהוא עובר מרשימה ואני מלאת הערכה אליו. אמרתי לו שעכשיו אנחנו נחפש את "הלמה" כי ניטשה אמר  "מי שיש לו איזה למה שלמענו יחיה – יוכל לשאת כמעט כל איך".