טיפול באכילה רגשית בגיל השלישי

היא כבר בת 70. אלמנה. בעיניה הכחולות קורן אור עמום – זכר למאורות גדולים שקרנו שם. רק בגדיה מסגירים את עוצמת החיים שטמונה בה. צבעוניים. מאירי עיניים. בעלי נוכחות. אופטימים עד כאב.

אומרת לי בעצבות "את מבינה…בערב אני כל כך לבד…זה הזמן הקשה שלי. אז אני אוכלת כל מה שיש. גם כשאני מחביאה לעצמי את העוגות, אני עושה חיפוש מקיף בפריזר ומוצאת אותם. מאז שבעלי ניפטר אני ממש בודדה. הילדים מקסימים וגם הנכדים. אבל…יש להם את החיים שלהם ואני לא רוצה להפריע להם. הערב והלילה פשוט הורגים אותי מעצבות".

חמישה חודשים היא היתה בטיפול. תחילה עבדנו על הדחף הפיזיולוגי לאכילה, מהר מאוד עברנו להתמודד עם האובדן של הבעל, של החיים שהיו פעם ואינם, של הבריאות שכבר אינה טובה ושל הגוף שמתבגר.

לאט לאט האור חזר לעיניים הכחולות. חיוך היה מפציע בו בכל פגישה. שימחת החיים הטמונה עמוק עמוק מתחת לעצבות חזרה וצפה. המשקל החל לרדת, מצב הרוח השתפר. היא החלה לצאת עם גברים בני גילה. לנסוע לחו"ל בקבוצת בני גילה, לבחור עיסוקים לשעות הערב הקשות בהם הבדידות היתה לה קשה מנשוא.

חמישה חודשים היא היתה בטיפול, והאוכל שהיה חבר נאמן, שמילא את החללים הרגשיים, איבד את קיסמו.

כשניפרדנו היא חייכה בעיניים נוצצות. אמרה שקשה לה להיפרד, אבל מרגישה שהיא כבר יכולה לצעוד לבד. הערב כבר פחות בודד ומפחיד. ה"לבד" כבר פחות מאיים. היא מרגישה מוכנה למקסם את שארית החיים ו"לעשות מהלימונים לימונדה". אמרה, חיבקה אותי ויצאה מהחדר והשאירה אחריה שובל של אור וצבעוניות אופטימית.