תאוריות יחסי אובייקט

פסיכולוגיה התפתחותית, תיאוריות יחסי אובייקט

תיאוריות יחסי אובייקט שאובות מפרויד, אך גם "הולכות" מעבר לו.
הסובייקט- הוא התינוק, הילד, האדם, כפי שהוא מכיר את עצמו.
האובייקט- האחר, מי שאינו חלק מהסובייקט. פרויד מתכוון בעיקר לדמויות המשמעותיות המגדלות את הילד- האם, האב וכיו"ב.
אצל פרויד- הקשר בין האובייקט לסובייקט אינו עומד במרכז התיאוריה של פרויד, שתפיסתו היא רפואית-ביולוגית יותר. כשפרויד מדבר על התפתחות הנפש האנושית הוא מתייחס בעיקר לדחפים. האדם נולד עם דחפים- בשנים הראשונות הדחפים הם בעיקר דחפים מיניים- הישרדותיים, אליהם מצטרפים גם דחפים תוקפניים. שאיפת האדם הבוגר היא לפרוק את הדחפים הללו, כדי לשחרר לחץ, מתח ולהגיע להומואוסתזיס.
בתחילה, התיאוריה של פרויד נתפסה כ"תנ"ך". כבלתי ניתנת לשינוי. קפיצת הדרך הגדולה ביותר מהתיאוריה הפרוידיאנית היא בתיאוריות יחסי אובייקט: מספר תיאורטיקנים אנגליים שפעלו במאה ה- 20. מהן התפתחו תיאוריות העצמי והתיאוריה האינטר-סובייקטיבית.
פרויד נתן מקום גדול לרציונל. תיאוריות יחסי אובייקט שמה את הדגש על החוויה הרגשית, על הקשר בין המטפל למטופל, על המצב הפרה-מילולי. לפי פרויד, ההעברה וההעברה הנגדית הם מכשול בטיפול. לעומתו, בתיאוריות יחסי האובייקט ההעברה היא אמצעי טיפולי מרכזי.
מלאני קליין וממשיכיה טוענים שיש פער בין פרויד התיאורטיקן ובין פרויד המטפל. למרות שהתיאוריה של פרויד היא מאוד "ביולוגית" בפרקטיקה הוא עובד בצורה שונה מתיאוריה זו. כדי לצמצם פער זה מחליטים קליין וחבריה לנסח תיאוריה חדשה שנכונה לתאר את הקשר הבינאישי שמתרחש בחדר הטיפולים. לכן, מבחינת קליין- היא ממשיכה את התיאוריה של פרויד.
וויניקוט ופרבר כבר מתייחסים לעצמם כמי שמציעים תיאוריה חלופית לתיאוריה של פרויד שהיא שגויה בעיניהם. לטענתם, בחדר הטיפולים מתרחש מפגש דרמתי בין סובייקט לאובייקט. במפגש הזה נפגשים יחדיו העבר וההווה. התינוק עם לידתו מתחיל להיקשר לאובייקטים (לדעת פרבר- ההתקשרות לאם היא הישרדותית יותר מההנקה). הקשר הזה נבנה דרך הפנמות והשלכות- התינוק נולד עם עולם פנימי עשיר, ולא כדף חלק. הוא מגיע עם פנטזיות, ציפיות וחרדות שבאמצעותן הוא חווה את המציאות ומבנה אותה. ולכן- תיאוריות יחסי אובייקט נותנות מקום גדול לתקופת הינקות (לעומת פרויד המתייחס ל- 5 השנים הראשונות) והן מאוד דטרמיניסטיות.
יחסי האובייקט שנוצרים ומופנמים בחודשים הראשונים לחייו של התינוק יהיו יחסי האובייקט שילוו את האדם הבוגר. לכן, בכל פעם שאנחנו נפגשים עם מישהו אנחנו פוגשים מחדש את העבר שלנו דרך הציפיות ויחסי האובייקט המופנמים. יחסי האובייקט אינם הפנמה אחד לאחד של המציאות, אלא הפנמה מורכבת יותר הקשורה גם בסף הרגישות של הסובייקט ובחוויותיו הסובייקטיבית את האינטרקציה. ההפנמה אינה של האובייקט אלא של יחסי האובייקט- של המשקפיים שבאמצעותם מתורגם העולם (למשל- לא מפנימים "אם ביקורתית" אלא יחסים של ביקורת ואז אמצא עצמי או כמבקר או כמבוקר). לכן, למעשה אנו חיים גם במציאות הפנימיות וגם במציאות החיצונית. המטפל מתעניין בקשר בין העולם הפנימי לחיצוני, האם הוא זורם באופן טבעי או מנותק?, האם האדם חי רק בתוך מציאות פנימית או שהוא מחובר גם למציאות החיצונית?
למרות הדטרמיניזם, התיאורטיקנים של יחסי אובייקט האמינו ביכולת השינוי של יחסי האובייקט באמצעות הפנמה של יחסי אובייקט שונים, אחרים עם המטפל והרחבת הרפרטואר של יחסי האובייקט.
יחסי האובייקט מלווים את האדם כל חייו ולמעשה הרבה פעמים הם אלו שמגדירים את הפתולוגיה. המטרה הטיפולית היא לשנות, להרחיב ולאפשר לאדם להפנים עולם עשיר יותר של אובייקטים פנימיים.

מלאני קליין (1882-1960):
מלאני קליין היא במובנים מסויימים התיאורטיקנית הראשונה של תיאוריות יחסי אובייקט. מ- 1920-1960 היא כותבת ומפתחת את התיאוריה שלה ומעידה על עצמה שהיא פרוידיאנית וממשיכת דרכו של פרויד. בכתביה המוקדמים היא נותנת מקום גדול לגלגולי הדחף המיני ולהתבטאותו בחיים הבוגרים ובשעה הטיפולית.
מלאני קליין ואנה פרויד היו הראשונות להציע טיפול בילדים דרך, כאשר מלאני קליין מציעה את ה- play therapy. לדעת מלאני קליין הצוהר שלנו להבנת הילד הוא המשחק. המשחק הוא השלכתי- דרך משחקו של הילד ניתן ללמוד על עולמו הפנימי, על חרדותיו. מלאני קליין עבדה עם ילדים צעירים מאוד, בני שנתיים-שלוש ודרך עבודתה זו היא מתחילה לפתח את התיאוריה שלה. בשנות השלושים המאוחרות, בשנות הארבעים- קליין מתנתקת קצת מפרויד ומתייחסת רבות לחיי הנפש של הילד. לדעת קליין, נפש הילד היא מאוד עשירה: מלאה בפנטזיות, בציפיות, בחרדות. הילד נולד עם נפש כזו והיא צובעת את חוויותיו בעתיד. יחסי האובייקט נגזרים קודם כל מהעולם הפנימי (בניגוד לווינקוט שסבור להפך: שהמפגש עם האם יוצר הפנמות).
פנטזיה- מבנה עומק, נגזרת מנטלית-נפשית של הדחף. הדחף הגולמי הופך לייצוג מנטלי בדמות הפנטזיה. קליין מסכימה עם פרויד בעניין דחף המוות ודחף החיים אך לטענתה הם מתגלמים בחיים הפנימיים של התינוק כך שדחף המוות משפיע יותר (חשוב לזכור שהיא ויתר התיאורקטיקנים של יחסי האובייקט חוו שתי מלחמות העולם, וצפו בתוקפנות ואלימות). התינוק מראש מושפע מדחף המוות ולכן ציפיותיו למפגש ההורי הן פעמים רבות ציפיות אלימות, תוקפניות. הוא מצפה שהמפגש יהיה מלא חרדה ומאיים.

בתקופת הינקות נוצרים יחסי אובייקט ראשוניים המעצבים את יחסי האובייקט שיווצרו בעתיד. במפגש עם אובייקטים חדשים תמיד יש חפיפה בין העבר לעתיד. אנו חיים תמיד בדיאלקטיקה בין המציאות הפנימית לבין המציאות החיצונית כשאשר המציאות הפנימית מעוצבת על פי המפגש עם האובייקטיים הראשוניים- האב והאם.
מלאני קליין היתה הראשונה שעשתה את הצעד המשמעותי לשינוי התיאוריה של פרויד, למרות שהיא עצמה ראתה עצמה כממשיכת דרכו. היא נולדה וחיה בהונגריה, ובשנות ה- 20 של המאה הקודמת היא מגיעה ללונדון ומתחילה לפעול שם. שנים אלו מייצגים את המחלוקות הראשונות בתיאוריות הפסיכאונליטיות. היא כותבת במשך 40 שנה את התיאוריות שלה. בשלבים הראשוניים היא נאמנה מאוד לפרויד וכותבת על הדחף המיני והדחף התוקפני. מאוחר יותר היא מוסיפה מושגים: הזדהות השלכתית, עמדות, פיצולים.
פרויד מדבר על הילדות, אך אינו מטפל בילדים. מלאני קליין מזהה שקיים תחום שלם שקיימים בו חסכים ולכן כותבת רבות על שנות הינקות הראשונות. היא הראשונה, במקביל לאנה פרויד, שמתחילה לטפל בילדים צעירים. היא טוענת שמבוגרים מדברים ולעומתם הילדים משקפים את עולמם הפנימי דרך המשחק. קליין מגלה שמשחקי הילדים רווים בתוקפנות ובאלימות. גילוי זה מפתיע את קליין שכן הילדים בהם טיפלה הגיעו מסביבה נורמטיבית ולא אלימה. הפער הזה בין הסביבה הרגועה למשחקים התוקפניים מעסיק מאוד את קליין והיא מתחילה לפתח את התיאוריה הקלניאנית לפיה התינוק אינו נולד "טבולה ראסה" אלא נולד עם הרבה פרה-דיספוזיציות שמאפשרות להבנות את המציאות, להבינה ולהסתגל אליה. הדרך שבה התינוק חווה את העולם מושפעת יותר מהעולם הפנימי של התינוק, מאשר מן המציאות החיצונית.
אנו נתעסק בתיאוריה של קליין דרך מונחי הפנטסיות והפרה-קונספציות (להבדיל מהסתכלות רגשית העוסקת בחרדה).
מבחינת פרויד הפנטזיה היא לעולם פיצוי לחוסר. מבחינת קליין הפנטסיה (phantasy) היא נגזרת של הדחף הביולוגי, התמרה שלו. על פי קליין, בחיים של התינוק הגופני והנפשי מאוד קרובים זה לזה ולמעשה כל החיים הנפשיים והמנטליים צומחים בראש ובראשונה מהגוף- מהסומה. כדי שאותם דחפים גופניים לא ישארו ברמה הפיזיולוגית, התינוק מתמיר אותם כבר מגיל אפס למושג סמלי, ייצוגי, מופשט. למשל- הרעב מתורגם לאיזושהי תנועת מציצה בשפתיים שמייצגים אותו ומאוחר יותר לאמירת "הם-הם".
פרה-קונספציות/ מושגי עומק – התינוק נולד עם מבנים מולדים שבאמצעותם הוא יוצר קטגוריות של המציאות וממיין אותה. הוא נולד עם ציפיות למפגשים מסוימים, או מבנים שבאמצעותם הוא רוצה ויכול למיין את המציאות. הפרה-קונספציות הללו קשורות ליצר החיים וליצר המוות. גם פרויד דיבר על הדחפים ההישרדותיים (יצר החיים) והדחפים ההרסניים (יצר המוות). קליין ממשיכה את הרעיון הזה ועוסקת בקונפליקט בין הרצון לחיות ובין הרצון להיכחד. היא טוענת שיש לתינוק נטייה לפגוש בדחף החיים- בחום, הזנה, רוגע, אהבה, אך גם נטייה לפגוש בנגזרות של דחף המוות. הוא חושש שלאם יש כוח להרוס אותו ולפגוע בו, כשם שיש לה כוח להיטיב עימו. לטענתה, לא משנה לאיזו סביבה נולד התינוק שכן מראש יש לו ציפייה למפגשים מסוימים עם המציאות. האם היא משנית לפרה-קונספציה המעצבת העיקרית של העולם הפנימי.
מבחינת קליין הפנטסיות ומבני העומק הם מאוד משמעותיים מבחינת הבניית המציאות של התינוק. הוא כל הזמן ממיין את המציאות לטוב ורע.
התינוקות שונים זה מזה מבחינת הציפיות שלהם- יש תינוקות שמראש נולדים עם ציפייה הרסנית תוקפנית גדולה יותר, והקיצונים שבהם ככל הנראה יגדלו להיות בעלי הפרעות אישיות.
העמדות:
אין מדובר בשלבים לינאריים (כמו אצל פרויד) אלא בעמדות שצומחות בחצי שנה הראשונה של החיים, ולעולם האדם ימצא בדיאלקטיקה בין שתיהן ולא ינטוש אחת מהן. הבריאות הנפשית היא כתנועה של מטוטלת בין שתי העמדות. בפתולוגיה- נעצרת התנועה הטבעית בין העמדות ויש תקיעות באחת מן העמדות. מבחינת קליין- אין אדם שלא הגיע לשתי העמדות הללו, גם אם חזר לעמדה הראשונית.
קליין טוענת שהחלקים הדפרסיביים, הסכיזואידים והפרנואידים נמצאים אצל כל בני האדם, ולא רק אצל החולים.
העמדה הסכיזו-פרנואידית (0-3 חודשים): בחודשים הראשונים לאחר הלידה התינוק עובר תהליכים חשובים מבחינת העצמיות שלו. הוא הופך מיצור ביולוגי ליצור מובחן מבחינה נפשית. בשלב הזה התינוק אינו חווה עצמו כסובייקט מובחן.
התינוק מתחיל להשתמש בפיצול- split- התינוק מתחיל לעשות פיצול בין הטוב לרע, בין מה שקשור לחיים ובין מה שקשור למוות. זהו מנגנון הישרדותי חשוב ביותר. מאוחר יותר הוא משתמש במנגנוני הגנה אחרים, הבנויים על הפיצול, המסלקים מתוכו את הרע, כי הוא מאוים שהרע ישמיד את הטוב.
השלכה- פרוייקציה: התינוק מוציא את הרע וממקם אותם אצל האובייקט- אצל האם.
הפיצול מתרחש גם בתוך העצמי, וגם באובייקט. כשהתינוק רעב והאם מניקה, האם נחווית כאובייקט מיטיב ומזין. כשהתינוק רעב והאם מתמהמהת היא נתפסת כמתסכלת ורעה.
בשלב הזה האם היא אובייקט חלקי- part object. התינוק לא יכול לזהות שאותה אם שדואגת לו היא גם זו שמתסכלת אותו. הטוב והרע נתפסים כאובייקטים מובחנים. התינוק מקשר בין העצמי שהוא טוב והאחר שהוא טוב, ובין העצמי שהוא רע והאחר שהוא רע. למשל- תינוק רעב, בוכה, האם מניקה הוא חווה אותה כטובה ואת עצמו כטוב: "כשאני טוב- אמא טובה". להפך- כשהתינוק רעב, אמא מתמהמהת, הוא חווה אותה כרעה ואת עצמו כהרסני- כרע.
מנגנונים סכיזואידיים הם מנגנונים של פיצול- ואכן בשלב הזה גם העצמי מפוצל וגם האובייקט מפוצל. כדי להשקיט את עצמו התינוק משליך את התוקפנות המולדות על האובייקט. התינוק מגן את עצמו, אך במחיר "השחרת" האם. לכן, החרדה הדומיננטית בשלב הזה היא חרדה פרנואידית- חרדה שהאם תזיק לתינוק, תתקוף אותו. זוהי חרדת אניהיליציה- כליון, איון. הסכיזו- הוא הפיצול, מנגנון ההגנה, הפרנואידי- ההשלכה של הרע על האם, החרדה.

העמדות מתפתחות בחצי השנה הראשונה, והן נמצאות במקביל בכל אחד מאיתנו, ובאמצעותם אנו חווים את החיים. אין מדובר בשלבים לינאריים. הבריאות הנפשית מתבססת על מטוטלת בין שתי העמדות הללו.

העמדה הסכיזו-פרנואידית (0-3 חודשים): התינוק נולד כשיש בתוכו כבר מרגע לידתו קונפליקט בין שתי משפחות של דחפים: דחף החיים- הרצון להתפתח, לגדול, לשגשג, ללמוד, להשתנות, ודחף המוות על נגזרותיו- תוקפנות, הרסנות, קנאה מכלה, רצון להרוס ולהרס. אלו דחפים סותרים, הנמצאים כל הזמן במצע הפנימי. לתינוק יש תחושה קשה שדחף המוות יאיין את דחף החיים: מקומות השנאה, יהרסו את מקומות האהבה. כדי לשרוד ולהסתגל משתמש התינוק במנגנון הגנה הישרדותי של פיצול- split. התינוק מפצל בעצמו בין הדחפים הללו כדי שהייאוש לא יהרוס את התקווה. הפיצול גורם לכך שהתינוק יחווה את עצמו באחת משתי אופנויות: או כרק טוב, או כרק רע. הוא אף פעם לא יכול לחוות את עצמו כטוב ורע בו זמנית. אותו פיצול שמתרחש בעצמי מתרחש במקביל ובהתאמה גם באובייקט דרך ההשלכה. גם האובייקט נתפס כטוב, או כרע. בשלבים הראשונים של הינקות התינוק לא יכול לשאת את המחשבה שיש באם גם חלקים מתסכלים. לכן האם נחווית גם היא בהתאם לפיצול.
קליין טוענת שישנה הלימה בין הפיצול הפנימי לפיצול החיצוני. כשהתינוק חווה עצמו כטוב הוא חווה גם את האם כטובה. כשהתינוק חווה את עצמו כרע, הוא חווה גם את האם כרעה. האובייקט אינו נתפס בתחילה כאובייקט מלא אלא כאובייקט חלקי part object- מבחינת התינוק אין אם אחת שגם אוהבת וגם מתסכלת. היא נתפסת כשתי ישויות חלקיות ולכן גם יחסי האובייקט הם חלקיים.
החרדה העיקרית בשלב זה מפני כליון- בשל התוקפנות הפנימית או החיצונית. האובייקט נתפס כתוקפני, כהורסני והתינוק חרד שהוא יהרוס אותו, או שהוא עצמו יהרוס את עצמו- זוהי חרדת אניהלציה. התינוק חרד מהתוקפנות הפנימית ולכן הוא משליך אותה החוצה על העולם. ואולם- השלכה זו צובעת את העולם בשחור, ואז הוא חרד ממנו.

מנגנוני ההגנה של העמדה: פיצול- הרחקה בין הטוב לרע, השלכה- פרויקציה- של החלקים הרעים החוצה, אינרויקציה- הכנסה פנימה, הפנמה פרימיטיבית (בליעה), וכן הזדהות השלכתית.
הזדהות השלכתית: מנגנון הגנה מורכב המחייב סימביוזה, חוסר נפרדות בין האם לתינוק. את החלקים שהתינוק לא יכול להכיל, לשאת בתוכו, הוא מפצל ומשליך. לפעמים, ההשלכה יכולה לגרום לו לתחושה של התרוקנות ולכן הוא משתמש במנגנון מורכב יותר. הוא משליך לתוך האחר חלקים שהם בלתי נסבלים בתוך עצמו אך מצליח לא להיפטר מהם לגמרי. התינוק מצליח לגרום לאחר להרגיש את התכונות האלו כאילו הן שלו, והוא עצמו שומר על קשר עם אותם חלקים.
ההבדל בין השלכה להזדהות השלכתית- בהשלכה אדם כועס אומר על האחר שהוא זה שכועס עליו. בהזדהות השלכתית- האחר מרגיש באמת את הכעס שהושלך עליו, הוא חווה אותו כאילו הוא שלו. המנגנון הזה הוא חשוב בטיפול כי הוא מאפשר למטפל להרגיש את המטופל מבפנים. לכן המנגנון הזה הוא מנגנון הגנה, אך גם מנגנון תקשורתי כי הוא גורם לתחושה של קרבה.
התפתחותית- הפרשנות המיטיבה שהאם נותנת לתוקפנות שהושמה בתוכה תורמת להתפתחותו של התינוק. בסופו של דבר מקבל מסר מרגיע דרך ההפנמה- הוא מבין שהתוקפנות שלו אינו כה מפלצתית והאם יכולה להכילה. התוקפנות חוזרת אליו מרוככת ומעובדת והוא מסוגל לפתח עוד זווית ראייה על החיים- זוהי העמדה הדפרסיבית.

העמדה הדפרסיבית (4-6 חודשים): מאופיינת במנגנונים של אינטגרציה/סינתזה. התינוק מבין שבתוכו יש גם טוב וגם רע, וכך גם באובייקט. הוא חווה את האם ואת עצמו כאובייקט שלם. ההבנה הזו מובילה לחרדה חדשה- דפרסיבית: הפחד לפגוע במי שהכי יקר לו. התינוק מבין שיש בתוכו חלקים תוקפניים גם כלפי מי שמיטיב עימו. החרדה הדפרסיבית מלווה אותנו כל החיים- קיים תמיד חשש שבקשר קרוב נפגע ביקר לנו. היכולת לחוש אשמה, חמלה, אמפתיה- הן הישג התפתחותי של העמדה הדפרסיבית. התינוק רוצה לעשות תיקון- לנוכח התוקפנות שלו. הוא חווה את עצמו בצורה מלאה, וכך גם את האחר, ואת העולם בצורה מורכבת יותר.
בשלב הזה נוצרים המשמעות והפשר- העולם אינו רק מסודר ומאורגן אלא התינוק חווה את המשמעויות של העולם, ואת עצמו בצורה מלאה יותר (במקום "חם" מרגיש "חם לי"). הוא חווה את עצמו כ"סוכן" של חוויותיו, ואת העולם לא רק בצורה קונקרטית אלא בצורה סימבולית, בעלת משמעות וקשר.

המעבר מהעמדה הסכיזו-פרנואידית לעמדה הדפרסיבית הוא לא פשוט, ואז האדם מגייס לטובתו הגנות מאניות שמשמעותן קושי להודות שהתינוק זקוק לאובייקט. כדי לעבור לעמדה הבאה- צריך לוותר על ההגנות המאניות, ולהודות שעל אף שאובייקט הוא גם רע אני רוצה בו.

צרות עין- Envy: מתאימה לפוזיציה הסכיזופרנואידית. גלגולו של דחף המוות שאיתו נולד התינוק מתבטא פעמים רבות דרך תחושה מאוד חזקה של צרות עין. בתחושה זו האדם מקנא בצורה חמדנית/הרסנית במה שיש לאחר/לאובייקט. התינוק רוצה שכל הדברים הטובים ששייכים לאם יהיו שלו, ומכיוון שאין זו המציאות התינוק מתמלא בתחושה גדולה של הרסנות: "לא יהיה לאם ולא יהיה לי". זוהי קנאה עם מימד גדול של הרסנות, חמדנות- Greed. קליין טענה שבחדר הטיפולים מבחין המטפל בצרות עין של המטופל- כאשר הוא מקנא ביכולתו של המטפל לפרש את המציאות, הוא דוחה את הפרשנות/הורס אותה.
קנאה- Jealousy:מאפיינת את הפוזיציה הדפרסיבית. זוהי קנאה בוגרת יותר, המתאימה לתפיסה בוגרת יותר של המציאות, תפיסת האובייקט כשלם. הקנאה נמצאת בתוך טריאדה (להבדיל מדיאדה). התינוק מבין שהאם אינה רק בקשר עימו, אלא שיש לה גם יחסים בלעדיים עם האב. בניגוד לצרות עין, בקנאה התינוק רוצה להיות אהוב כמו שאחרים אהובים. אין כאן הרסנות/ דחף מוות, אלא תפיסה בוגרת ומורכבת של אובייקטים מלאים. תפיסה זו יכולה להביא לעצב ולאהבה. לתינוק יכולת לשאת את האמביוולנציה.
בטיפול- הטריאדה מתבטאת בהכרה של המטופל שלמטפל יש יחסים עם עוד אנשים/מטופלים.

פוזיציה סכיזופרנואידית פוזיציה דפרסיבית
יחסי אובייקט יחסים דיאדיים
אובייקט חלקי
אובייקט מפוצל- טוב ורע יחסים טריאדיים
אובייקט שלם/מלא
אובייקט אינטגרטיבי
חרדה חרדת כיליון/איון anihilation חרדה מפני פגיעה באובייקט
מנגנוני הגנה פיצול, השלכה- פרוייקציה, הכנסה פנימה- אינטרוייקציה, הזדהות השלכתית,, הכחשה במעבר בין העמדות- הגנות מאניות. בעמדה עצמה: מנגנוני הפנמה והזדהות
הישגים התפתחות חשיבה מאגית (אני משפיע), חשיבה קונקרטית (ללא סמלים) זכרון- רצף, יכולת הסמלה, פרשנות/פשר/משמעות, חווית האני בצורה סובייקטיבית, אמביוולנטיות
תחושות קיצוניות, סוערות, תנודתיות, קוטביות, מפוצלות, הרסניות, צרות עין, חמדנות מורכבות ושלמות- אשמה, חמלה, אמפתיה, קנאה, הפתעה

דוגמא קלינית:
נער בן 13 שמגיע לטיפול בגלל התפרצויות זעם בלתי נשלטות בבית ובביה"ס. ההורים נחווים בצורה שונה מהנער. האב מתואר כאדם מנומס, רגוע, שקט, לא תוקפן. למטפל קשה לעבוד עימו שכן הוא בעמדה של "יודע הכל", נמצא בעמדה של שליטה ושל כוח. המטפל נחווה כמי שנמצא "למטה", האב "מעליו".
המטפל מרגיש שהנער חווה חוסר הצלחה ביחסיו עם ההורים. הוא מתאר אירוע דרמתי שבו האב סיפר שהנער השפריץ מים על אחותו והאחות נעלבה. האב רצה להסביר לנער מה עשה ולכן השפריץ עליו מים בארוחת הערב. האב היה מופתע מהתגובה הקיצונית של הנער- נפגע, רץ לחדרו והסתגר. המטפל מתאר שעד עכשיו האב אף פעם לא היה מופתע- בעמדה הסכיזופרנואידית. עד אז, האב הפך את הנער ל-Ip- dentified patient- מונח קלנייאני. פציינט מזוהה. הורים השמים על אחד הילדים את תווית המטופל, השעיר לעזאזל, מפקידים אצלו את החלקים שהם עצמם לא יכולים לשאת.
לאחר שהאב הופתע, הרגיש המטפל בפעם הראשונה שהוא יכול להתקרב לאב. הוא אמר לו שהיה לו מאוד קשה לחוות את עצמו בצורה תוקפנית. האב החל לגעת בחלקים התוקפניים שלו, שהיו עד אז בפיצול, או בהשלכה על הבן. האב עבר לעמדה דפרסיבית, והדבר השפיע על התנהגות הנער. הוא הפסיק להיות זה שאוחז בתוקפנות ובהרסנות בשביל כל המשפחה. ההשלכות שהושמו על הילד הושבו אל האב.

קליין שייכת לתיאוריות המדגישות ידיעה, הבנה והמשגה. ישנם תיאורטיקנים אחרים גם בתוך תיאוריות יחסי אובייקט, שמדגישים חוסר ידיעה, ונותנים מקום לפרדוקסים. כך, ביון ווויניקוט, אשר סבורים כי חלק גדול מהחוויה האנושית אינו ניתן להמשגה.

ווינקוט:

שייך לזרם יחסי האובייקט, פעל במאה ה- 20 משנות ה-20 עד שנות ה- 70. הוא היה רופא ילדים, ופיתח את התיאוריה שלו מתוך מפגשיו עם הילדים, ומתוך חוויותיו. וויניקוט מתייחס להתפתחות הילד בצורה שונה מהצורה הקלניאנית. הוא מתאר את הילדות שלו בפנימיה, את המשקעים שנותרו לו בעקבות פרידתו מאימו. על התיאוריה שלו השפיעה גם עבודתו בזמן מלחמת העולם השנייה. בתקופת הבליץ פינו ילדים מלונדון, כאשר האמהות נותרו בעיר. וויניקוט טען שאמנם בלונדון נמצאו הילדים באיום פיזי, אך גם כשפונו מחוץ לעיר חוו הילדים מצוקה נפשית קשה בשל הפרידה עם האם. לכן, וויניקוט נותן משמעות מאוד גדולה לתפקיד האם. הוא התעניין בהתפתחות העצמי. לטענתו, כדי שהעצמי יוכל להתפתח ולהיווצר צריך להיות קשר מיוחד ומשמעותי בין התינוק לאימו. במובן זה, וויניקוט, שהיה תלמיד של קליין, היה ער להרבה ביקורת כלפי קליין. זו האחרונה לא שמה דגש על האם, אלא על הפוטנציאל הגנטי של התינוק. לדעת וויניקוט, יש משמעות מאוד גדולה למה שהאם עושה כדי לסייע לתינוק להתפתח.
וויניקוט מכריז בצורה חזקה ש"אין דבר כזה תינוק"- יש רק יחידה שהיא "אם-תינוק", דיאדה. התינוק תמיד נמצא וגדל באיזשהו קונטקסט.
וויניקוט טוען שגם שהאם מתפתחת כאם דרך יחסיה עם התינוק, ובדרך כלל יש סינכרוניזציה בין התפתחות התינוק ובין התפתחות האם, שהיא שמאפשרת התפתחות תקינה. בהעדר סינכרוניזציה- נוצרת פתולוגיה.
Primary maternal pre-occupation – בחודשי ההיריון האחרונים, ולאחר הלידה האם מתכנסת למצב פסיכולוגי, מביטה פנימה, ומתנתקת מעט מהעולם החיצוני, מתכווננת לצורכי התינוק. האם מתאימה עצמה לתינוקה. תפקיד האב בתקופה הראשונה הוא להגן על הדיאדה שבין התינוק לאם. כדי שהתינוק יצמח ויתפתח, הוא צריך לחוות את עצמו בתקופה הראשונה אחרי הלידה כאומניפוטנטי, ככל יכול. הוא צריך לחוש שהוא בורא את המציאות, יוצר אותה (אני רעב- אני יוצר שד…). התינוק חווה את האם כנתונה לשליטתו, מה שהוא צריך הוא יכול לקבל ממנה. בתקופה הזו האם משאילה את עצמה לתינוק, היא עושה לתינוק holding. היא אינה רק אובייקט סובייקטיבי, אלא ממש "סביבה" עבור התינוק.
זהו השלב הראשון- שלב הדיאדה בין האם לתינוקה.
השלב השני הוא שלב ההתפכחות- Disillusionment: סביב גיל כמה חודשים, הסינכרוניזציה המושלמת בין האם לתינוקה מתחילה להשתנות. האם אינה מספקת לתינוק מיד את מה שהוא זקוק לו. התינוק מתחיל להבין שהמציאות הפנימית והחיצונית אינן חופפות במלואן. ככל שהגמילה, ההתפכחות נעשית באופן הדרגתי יותר, כך התינוק מתחיל לקבל את המציאות. אם בשלב הראשון, תפקידה של האם היה לקרוא את צרכיו של התינוק עוד בטרם הוא מכיר בהם, הרי שבשלב הזה תפקיד האם הוא לייצג את המציאות בפני התינוק, במנות קטנות המאפשרות התמודדות.
האם הטובה דיה- good enough mother: האם אינה צריכה להיות מושלמת, יכולה לטעות ולתסכל.
לכן, בשלב השלישי- הדיאדה מתפרקת והופכת לשתי יחידות מובחנות: אם ותינוק. התינוק מתחיל לקבל את האם כאובייקט, כיצור בפני עצמו.
מבחינה התפתחותית, וויניקוט נתן מקום גדול לשלב השני, של ההתפכחות.
אובייקט מעבר: נוצר בשלב ההתפכחות. אובייקט רך, המזכיר את מגע האם. זהו תחליף ראשוני לאם. התינוק מצליח להפנים את האם, ולייצג אותו באמצעות אובייקט המהווה תחליף לאם.
קיים פרדוקס בשאלה האם התינוק יצר את האובייקט (חלק מהאומניפוטנציה) או מצא אותו (חלק מהמציאות החיצונית). התשובה היא באמצע על פי וויניקוט. לכן הוא אובייקט מעבר- קשור גם לפנים וגם לחוץ. התינוק משתמש באובייקט המעבר במצבי לחץ וקושי, כדי להירגע. ההורה מבין את חשיבות האובייקט, ומשמר אותו- אינו מכבס אותו ונותן לתינוק להטביע בו את חותמו.
באיזשהו שלב כחלק מתהליך ההתפתחות התינוק כבר אינו זקוק לאובייקט המעבר ואז החפץ יאבד ממשמעותו ומחשיבותו. אז מתרחש המעבר לשלב השלישי- התינוק לא זקוק לאימא או לתחליף כדי להירגע, יש לו אם מופנמת והוא מסוגל להרגיע עצמו.

בשלב השני האימא מייצרת בתינוק שלה את היכולת להיות לבד- The capacity to be alone. היכולת להיות לבד נעשית קודם כל בנוכחות האם. הוא שוכב בעריסה או זוחל בחדר תוך שהוא יודע שהאם נוכחת. מתוך זאת נוצרת ההבנה של התינוק שגם כשהוא לבד, הוא אינו נטוש, יש עוד מישהו איתו. היכולת להיות לבד היא קריטריון של בריאות נפשית.

True self/ False self:
העצמי האמיתי מתגלה לאחר הלידה במבנה פיזי, גופני. אם נתבונן בתינוק נראה שיש לו ג'סטות ספונטאניות: תנועות וקולות שבהם הוא מבטא את עצמי. אם האם מקבלת את הג'סטות הללו, היא מחזקת את העצמי האמיתי. אם האם אינה מקבלת את הג'סטות הללו, אז התינוק חש שהג'סטות שלו אינן ראויות, הוא מכחיד אותן ומאמץ התנהלות מרצה- התינוק עושה את מה שנוח לאם, במקום את מה שנוח לו- אז נוצר עצמי שקרי. (למשל, תינוק המנסה לשחק עם ידיו, שעה שהאם מנסה לחתל אותו. אם האם מאפשרת לו קצת להשתובב לפני שמלבישה- מתחזק העצמי האמיתי, אם האם דוחה את ההתנהגות, התינוק מכחיד את המשחק, רוצה לרצות את האם, והופך למסתגל, משביע רצון, מרצה, ואינו בקשר עם חלקיו האמיתיים). העצמי השקרי הוא מבנה הגנתי. הרבה פעמים פוגשים אנשים מאוד מצליחים, אך מבפנים אלה אנשים החווים ריקנות מבפנים. אנשים אלה וויתרו על החלקים האותנטיים שלהם כדי לשרוד ולהסתגל.
עם זאת טען וויניקוט שהעצמי האמיתי אף פעם לא נכחד לגמרי, הוא תמיד קיים ואפשר לגלותו מחדש בטיפול.
העצמי הכוזב יכול להיווצר בשתי דרכים: התעלמות של האם מצרכי התינוק או חודרנות- Impingement- כפיית האם את רצונה על התינוק
.

וויניקוט התייחס רבות ליחידה של "אם-תינוק" והוא מתעניין בשאלה איך מתוך יחידה כזו, במשך כמה שלבי התפתחות בוקעים שני אנשים נפרדים. חשוב לציין את הרקע ההיסטורי שבתוכו פועל וויניקוט. וויניקוט פעל בתקופה פוריה בין שנות ה- 20 לשנות ה- 70 של המאה הקודמת. באותה תקופה, בלונדון, היתה החברה הפסיכואנליטית שסועה. היו שני מחנות שנמצאו ביריבות בשל מחלוקות תיאורטיות: החטיבה הקליינאנית ולמולה החטיבה של אנה פרויד. הן התייחסו בצורה שונה לשאלת ההעברה, והאם היא מתקיימת בילדים. כשוויניקוט מתחיל לכתוב ולפרסם את התיאוריה שלו, הוא קשור יותר לתיאוריה של קליין, וככל שעוברות השנים הוא מתחיל לפתח גוף מושגים הייחודי לו. הוא מקים בחוג לפסיכואנליזה את הזרם השלישי, הבלתי תלוי, שמאפשר לאנשים להימנע מהמחוייבות לאחד מן הזרמים הקודמים. וויניקוט האמין בדיאלוג בין מושגים, הרבה ממונחיו מוגדרים בצורה פרדוקסלית והוא חי בשלום עם הפרדוקס, מבלי שיהיה בו את הצורך להכריע בין הקטבים השונים. למשל- פרדוקס האחדות והנפרדות: היכולת להיות לבד היא קודם כל יכולת להיות לבד בנוכחות האם.

האדם יוצר במהלך החיים מבנה של self. וויניקוט התייחס רבות למונח the emergence of the self, ועסק רבות בשאלה כיצד נוצר העצמי. לתינוק, בשלבים הראשונים, רק ניצנים של עצמי, עדיין ללא מבנה. וויניקוט שואל איך הניצנים הללו הופכים דרך ההתפתחות לעצמי. הוא מתייחס לדיאדה של האם והתינוק כמצע- marrix, בסיס שבתוכו צומחים, ובתוכו מתהווה העצמי של התינוק. המצע הזה הוא קודם כל מצע גופני (החזקת האם) ואח"כ מצע נפשי. וויניקוט האמין באימהות הספונטניות כך שרוב האימהות עושות זאת בצורה ספונטנית. האם שומרת על התינוק, והיא מעטפת בעלת שני תפקידים עיקריים: האחד- לגונן על התינוק, השני- להשהות. האם מבצעת "סינון" עבור התינוק ומעבירה את הגירויים שבעולם לתינוק בצורה נסבלת (למשל- פתיחת וילון לאט, חשיפה לאור לאט, ולא בבת אחת). ההשהיה משמעה שהאם מונעת מהתינוק להתמודד עם גירויים שלא מתאימים לו לפני הזמן. המטריצה המגוננת והמשהה מאפשרת לתינוק לחוות תחושה של אשליה. כדי להסתגל למציאות ולקבל אותה התינוק צריך לחיות קודם כל בחוויה פנימית של אשליה שמספקת האם, שאין הבדל בין המציאות הפנימית לחיצונית. האם מבינה שלתינוק אין יכולת לקבל את המציאות החיצונית כפי שהיא, ולכן היא מעבירה לו אותה דרך פריזמה שיוצרת אשליה שהמציאות הפנימית והחיצונית הן אחד. למשל, כשהתינוק רעב, האם לא נותנת לו להרגיש תסכול ומספקת לו את השד מייד. כך התינוק חי באשליה כשהוא רעב, יש מיד אוכל במציאות החיצונית.
Going on being- ההתקיימות, ההתהוות. וויניקוט טוען שכאשר האם הטובה דיה מאפשרת לתינוק את אותו מצע מתחזקת אצל התינוק התחושה של רצף קיום, תחושה שהעצמי מתקיים ומתהווה לאורך זמן. היכולת של האם להיות בתחילה כל כולה קשובה לתינוק, תורמת משמעותית למונח העצמי של התינוק. אם בתחילת ההתפתחות האם באופן עקבי לא מסוגלת לספק לתינוק את אותו מצע, ואין דמות אחרת שמחליפה את האם, תחושת המשך נפגעת.
וויניקוט לא מצפה מהאם להגיב לתינוק בכל רגע נתון. המצע הקרוב של השבועות הראשונים מתפרק קצת במשך הזמן. התינוק צריך להפנים את המצע האימהי כדי להמשיך בהתפתחות התקינה של העצמי. עם ההפנמה, מתחיל תהליך של התפכחות מאשליה. התינוק מתחיל להבין שהמציאות הפנימית והחיצונית אינן חופפות, אך הוא מנסה לשמר תחום שבו המציאות הפנימית והחיצונית נפגשות. זהו תחום תופעות המעבר. יש בו את חפץ המעבר, המשחק, הדמיון, היצירתיות, התרבות.
חפץ המעבר הוא אובייקט פנימי במובן שהתינוק יצר אותו, וגם אובייקט חיצוני במובן שהתינוק גילה אותו. לכן הוא נמצא בתחום המעבר. זהו חפץ רך, המרגיע את התינוק, מאפשר לתינוק להפנים את אמא אך מבלי להתנתק ממנה לגמרי. הוא מאפשר לתינוק תחושת שליטה, אומניפוטניות. בשלב הראשון ההתפתחות התינוק מרגיש "כל יכול". הבריאות הנפשית של כל אחד ואחד מאיתנו היא נגזרת של העובדה שכילדים חשנו עצמנו ככל יכולים. האובייקט מעבר מאפשר לתינוק לשמר תחושה זו, באמצעות ההחזקה של החפץ. לדעת וויניקוט, אחד המאפיינים החשובים של המשחק, גם בבגרות הוא השילוב בין שתי המציאויות. היכולת לשחק היא שברירית במובן זה שהיא תלויה ביכולת לחבר בין המציאויות.
אובייקט המעבר, מאבד ממשמעותו והתינוק זונח אותו. זהו גם הישג התפתחותי- התינוק לא צריך אובייקט שיסמל את המעבר בין המציאויות. הוא מרגיש את עצמו כאוטונומי, מופרד, כמו גם את אימה כמופרדת. האם נתפסת כאובייקט חיצוני, אחר.
השלבים: מאובייקט סובייקטיבי↞ אובייקט מעבר ↞ אובייקט אובייקטיבי- שלם, גילוי המציאות החיצונית.

לדעת וויניקוט, בשני השלבים הראשונים של ההתפתחות האם נחוותה יותר כסביבה ופחות כאובייקט ("אם כסביבה"). בשלב השלישי- האם מתפקדת פחות כסביבה אלא כאובייקט. התינוק מרגיש את אמא כנפרדת וזה מעורר בו תוקפנות, כוחנות. אנו נראה שהתינוק מנסה בצורה עקבית, שיטתית להרוס את האובייקט. התינוק בוחן כמה האם, כאובייקט היא חזקה. התפקיד שלה הוא "לשרוד" את התוקפנות. אם האם שורדת את ההתקפות, התינוק חווה את האם כאובייקט חיצוני וחזק.
בשלב הזה התינוק מצליח להרגיש תחושות שקודם הוא לא חש אותן: חמלה, אשמה ומעגל מיטיב. התינוק מתחיל לדאוג לאמא, הוא רוצה שיהיה לה טוב. האם מוכנה לקבל את תחושותיו של האם ואז נוצר מעגל מיטיב (האם מקבלת את החיבוק, את הרוך של התינוק ונענית לו גם כן ברוך).
לדעת וויניקוט- אם נראה אצל התינוק תוקפנות, אין מדובר בדחף מולד אלא בתוצר של היחסים עם האם, בתיסכול.

כשם שהתינוק מתפתח בתוך הדיאדה, כך מתפתחת גם האם ומוצאת לעצמה תפקידים שונים כדי לאפשר לתינוק להיפרד ממנה.
בשלב האחרון, הפעוט מפסיק לחוות את האם כסביבה, כאובייקט סובייקטיבי, והוא מבחין שאמא היא אובייקט מופרד, מובחן, בעל מחשבות ותחושות משלו. הגילוי ההדרגתי הזה גורם לתינוק לנסות לבדוק את החוזק ואת העוצמה של האובייקט. התינוק מתחיל לתקוף ולהרוס את האובייקט, לא מתוך מקום סדיסטי, לא מתוך תוקפנות הרסנית (כמו אצל קליין) אלא מתוך בדיקת חוזקו של האובייקט. התפקיד של האם בשלב הזה הוא לשרוד את ההתקפות הללו (שרידת האובייקט), לקבלן, לא להחזיר או לנקום בתינוק, לא להעלם לו. כאשר התינוק חווה את האם כאובייקט ששורד לאורך זמן, ההתקפות של התינוק שוככות והוא מפנים את האם כאובייקט אובייקטיבי, חזק, שורד. הגבולות בין התינוק לאם הם גבולות ברורים. בתקופה זו הדיאדה מתפצלת לתינוק מובחן ולאם מובחנת. התלות באובייקט היא פחות הישרדותית וטוטאלית. התינוק מבין שהוא לא אומניפוטנט, הוא מתפכח ומתאפשרת לו צמיחה.
המונחים של וויניקוט הם יותר אופטימיים מהמונחים של קליין ופרויד המדברים על עמדה דפרסיבית ועל אבל (בהתאמה). וויניקוט מתייחס להתפתחות בצורה חיובית- התינוק אמנם איבד דברים מסויימים (קשר סימביוטי) אך הוא זוכה בחירות, בחופש ובהכרה בכך שהמציאות היא חזקה וניתן לסמוך עליה.
שימוש באובייקט- The use of the object הישג המתרחש לאחר שהאובייקט שרד את המתקפות של התינוק והמאפשר לתינוק להשתמש באובייקט דרך קשר שהוא לא סימביוטי אלא קשר של עזרה בין שני בני אדם.
וויניקוט טען שאם האם לא מסוגלת לעמוד במתקפות של התינוק פעם אחר פעם, והיא נרתעת ממנו או מתרחקת ממנו, אזי מתרחשת פיקסציה, קיבעון התפתחותי ביחס לשימוש באובייקט. התינוק לא מסוגל להפנים תחושה שהאובייקט חזק והוא נסוג פנימה. מוותר על השימוש באובייקט ועל האפשרות להיות בקשר עם אובייקט חיצוני, להיעזר בו. התינוק ממשיך להתבסס מבפנים על אובייקטים מאגים, פנימיים, אומניפוטנטיים המהווים תחליף לאובייקטים חיצונים. הספירה של הקשרים הבינאישיים הופכת פגומה.
הבריאות הנפשית תלויה בנדנדה קבועה בין המציאות הפנימית לחיצונית. הפתולוגיה יכולה להופיע באחד משני הקצוות- או כאשר התינוק קורס פנימה, ומוותר על המציאות החיצונית, או כאשר התינוק קורס החוצה למציאות החיצונית. במצב הראשון התינוק מחליף אובייקט פנימי בחיצוני- יש לו עושר פנימי של פנטזיה ללא קשר עם החוץ (סכיזואידים, פסיכוזות, הלוסינציות, אילוזיות). במצב השני- התינוק מוותר על הקשר עם המציאות הפנימית ומחליף אותה במציאות חיצונית: תינוק מרצה, אדם שמתכייל רק לפי המקום בו הוא נמצא, מסתגל וחי רק לפי חוקי החברה, עושה הרבה שימוש בקוגניציה. במצב זה נראה אישיות כוזבת, בגוונים של false. החברה שלנו מעודדת התנהגות כזו.
המקום בו אנו חיים- חווית ה"בית"= TS: מונח המתייחס למקום האמיתי שבו אנו חיים. מקביל ל"אני האמיתי". לדעת וויניקוט אנחנו אף פעם לא חיים רק בעולם הפנימי או רק בעולם החיצוני. אנו תמיד נמצאים במרחב ביניים, בתחום של תופעות מעבר, בבית הפנימי שלנו שמתוכו אנו פועלים. זוהי תחושה מולדת וקשור לתחושות מולדות אחרות: יצירתיות, ספונטאניות. ווינקוט מתייחס אל היצירתיות כאל כוח מניע ראשוני (ולא משני או סובלימטיבי). כשוויניקוט מדבר על יצירתיות הוא מתייחס ליצירתיות, ליכולת המשחק, היכולת להסתקרן, ללמוד, להיות מופתע. כל אלה שייכים לחוויה פנימית של בית. ברגע שהסביבה מספקת תנאים טובים דיים, אנו רואים את התינוק מצליח להרחיב את החוויה הפנימית של הבית ונוצר בין הפנים לחוץ מרחב שבתוכו התינוק חווה, מרגיש, יוצר. המונח הזה דומה ל"מרחב הפוטנציאלי" אך הוא מתייחס יותר לחוויה הפנימית של העצמי, לקרבה לאני האמיתי.

ווינקוט טען שבמקביל ל"אני האמיתי" צומח תמיד "אני שיקרי"- דרך שבה האדם פחות קשוב לעצמו ויותר קשוב החוצה. המקומות הללו הם חשובים גם כן לאדם שכן אחרת יהיה מנותק מהסביבה. לכן, לעצמי השיקרי יש תפקיד הסתגלותי חשוב. החשש שעליו מצביע וויניקוט הוא מה קורה לאדם שבגלל חוסר ביטחון ותלות גדולה באובייקט מוכן לוותר על חלקים אמיתיים כדי לרצות ולהסתגל. במובן הזה יכול להתרחש תהליך שבו המקום שבו אנו חיים מתחיל להצטמצם. ככל שהאדם מעדיף לדעת את העולם רק מבחוץ ולא מבפנים אנו רואים מצב שבו העצמי האמיתי מתחיל להיעלם והאדם מתרחק מעצמו. הרבה אנשים מגיעים לטיפול עם תחושה כזו, שאין בית פנימי, הם מרגישים ריקנות, בדידות, לא מכירים את עצמם. במקום שבו מתערער שיווי המשקל בין המציאות החיצונית והפנימית נוצרת פתולוגיה שמתבטאת בריקנות, שעמום כרוני, ניכור עצמי, דיכאון, ריקנות. לכן, מטרת הטיפול היא לעזור לאנשים לחזור לשחק. הוא נותן מקום בטיפול להכלה, להחזקה, ליכולת המטפל לאפשר למטופל להיות בדיאדה, להתמסר, לשחק וליצור. הוא פחות נותן מקום לאינטרפרטציות. הוא מתייחס רבות למימד הרגשי ופחות למימד הקוגניטיבי.

משחק ה- Squiggle / שרבוט- מאפשר תנועה פנימית חשובה ומשמעותית.

טיפול דיאדי- הרעיון שכשאנחנו עובדים עם ילדים קטנים אנו רואים אותם במסגרת דיאדית מקורו בווינקוט שסבר שאי אפשר לעזור לתינוק מבלי לשנות את הסביבה בה הוא חי.

העברה נגדית- התחושות של המטפל כלפי המטופל הן מאוד חשובות ביכולת לטפל. מאמר חשוב של ווינקוט עוסק בשנאה כלפי מטופל. בניגוד לפרויד שסבר שהעברה נגדית היא מכשול בטיפול, ווינקוט סבר שהעברה נגדית היא כלי טיפולי.
Fear of breakdown- הרבה פעמים מטופלים מגיעים לטיפול עם פחד להתמוטט. כאשר אדם פוחד מהתפרקות, זה סימן שהוא כבר עבר התמוטטות שכן אי אפשר לחשוש ממשהו אם הוא לא קרה בעבר.

פיירברן- fairbairn 1899-1964

פיירברן פגש בקליניקה שלו ילדה שעברה התעללות קשה מצד אימה. באחת השעות הטיפוליות הוא אומר לה: אולי נחפש לך אמא חדשה?
הילדה עונה לו: "אני לא רוצה אמא אחרת, אני רוצה רק את אמא שלי".
זוהי תגובה שכיחה אצל ילדים שעברו התעללות. פיירברן ניסה להבין מדוע יש קשר חזק בין ילדים להורים גם כאשר הקשר עם ההורים הוא קשר קשה ומתעלל. הטיפול הזה, שפיירברן מרבה לצטט גרם לו לבחון מחדש את האקסיומות סביב הקשר עם ההורים ובעקבותיו הוא מתחיל לכתוב את התיאוריה שלו, שבה הוא מתייחס לשאלה הזו.
פיירברן הופך את התיאוריה הפרוידיאנית על פיה (בניגוד לתיאורטיקנים אחרים שראו עצמם כממשיכי דרכו של פרויד), הוא טוען בצורה חזקה שהתיאוריה של פרויד אינה נכונה ויש בה המון כשלים. יש פער מאוד גדול בין התיאוריה של פרויד לפרקטיקה שלו (כך גם לגבי מלאני קליין). בתיאוריה הם נותנים המון מקום לבילוגיה, לדחפים המולדים ואולם בטיפול עצמו הם מטפלים בצורה מאוד אנושית ונותנים מקום גדול לקשר הטיפולי, למפגש בין שני סובייקטים. לכן, ביקש פיירברן ליצור תיאוריה הקרובה לפרקטיקה. האקסיומות של פיירברן הן הומניסטיות והן נותנות מקום גדול לקשרים בינאישיים.
הדבר הראשון שפיירברן הופך בתיאוריה שלו הוא את נושא המוטיבציה. על פי פרויד, המוטיבציה הראשונית היא סיפוק דחפים- מיקסום האנרגיה הליבדיאנית והפחתת המתח. כך, אין משמעות לאופן בו יסופק הדחף- בצורה אוטואירוטית או דרך קשר.
פיירברן מתייחס למוטיבציה האנושית במונחים שונים לגמרי. לטענתו, הדחף הראשוני הוא דחף ליצור יחסי אובייקט מספקים וזהו דחף הישרדותי. כל ההתנהגויות שלנו הן לעולם משניות ליצירת הקשר. לדוגמא: אצל פרויד התינוק יונק מהאם על מנת לספק את הרעב הביולוגי. לעומת זאת פרויד רואה ביניקה אמצעי ליצירת קשר עם האם.
אקסיומה נוספת של פרייברן מתייחסת להפרדה או להבחנה בין האנרגיה לבין המבנה. פרויד טען שאנחנו נולדים עם האיד- האנרגיה, ומפתחים את האגו- המבנה. לכן, האנרגיה היא לעולם חסרת מבנה, והמבנה הוא לעולם חסר אנרגיה והם לעולם תלויים זה בזה. פיירברן יוצא גם כנגד התפיסה הזו שהוא רואה בה מיושנת- מסתמכת על הרקע המדעי של המאה ה- 19. במאה ה-20 רואים בהרבה ניסויים שהחומר והמבנה אחד הם. לטענתו התינוק נולד מלכתחילה עם מבנה- אגו, שיש בו מההתחלה אנרגיה.
על פי פיירברן- במצב של בריאות נפשית הקשר הטבעי לאחרים מבשיל. לעומת זאת, בהתפתחות הפתולוגית כאשר הקשרים הבינאישיים לא נוצרים, נוצרים בתוך האדם מבנים מפצים, תוך אישיים. למשל, בתמונה הסיכזואידית האדם עסוק בקשרים פתולוגיים פנימיים במקום בקשרים בינאישיים.
התיאוריה ההתפתחותית של פיירברן:
פרייברן מדבר על 3 שלבי היתפתחות. הוא עסוק מאוד בשאלה- איך התלות שלנו באוביקטים מתפתחת לאורך השנים. 3 שלבים שונים:
1. תלות אינפנטילית- תלות הישרדותית, התינוק זקוק לאם כדי לישרוד. מונחים של סימביוזה תלות מוחלטת שהתינוק מפתח לאם לאב (נתן מקום שווה לאם ולאב). פרברן כמו ויניקוט מתייחס לתהליכים.
2. שלב מעבר- התינוק מתחיל להיות תלוי באם בצורה פחות סימביוטית, פחות הישרדותית. יש פחות חפיפה בין האם לתינוק. זהו שלב מעבר בין התלות האינפנטלית לתלות הבוגרת.
3. תלות בוגרת- תלות זו היא הדדית. פחות הרמטית, פחות כוללנית, יותר סימטרית- כל פרטנר נותן לאחר דבר מה.

בריאות ופתולוגיה כפי שהם מתבטאים במבנים הפנימיים-
במצב של בריאות נפשית- המבנה של האגו המרכזי הוא מבנה שלם, ללא פיצולים או מבנים משניים.
במצב של הפתולוגיה- האגו מתפצל למבני משנה ובהם אגו ליבידינלי ואגו אנטי ליבידינלי. במצב כזה ננגסים חלקים גדולים מאגו על ידי מבני המשנה ולכן נשאר לו פחות מקום לפעול בשחרור. בין תתי המבנים נוצרים קשרים פנימיים ובהם האדם עסוק במקום בקשרים הבינאישיים. כל סוגי הפתולוגיה הם בעלי אופי סכיזואידי- נסיגה מקשרים בינאישיים.
פיירברן מסתכל בצורה מעמיקה על הקשר בין התינוק לאם בחודשי חייו הראשונים של התינוק. פיירברן מגדיר 3 סוגי קשרים המופנמים בצורות שונות ומשפיעים על הבריאות ועל הפתולוגיה:
1. אובייקט מספק- gratifying- האם קרובה לתינוק, מזהה את צרכיו ומגיבה אליהם. כשקשר כזה מופנם, האגו הבריא- המרכזי מתחזק ונחווה בצורה אידיאלית- ideal object.
2. אובייקט לא מספק : ישנן אימהות שונות, או אימהות שבמצבים שונים מגיבות אחרת לתינוק. ההתנסויות עם האובייקט הלא מספק הן משמעותיות וגורמות לפיצול של האגו המרכזי ולהחלשה שלו. שני סוגי אובייקטים לא מספקים-
א. אובייקט לא מספק פתייני- דינמיקה שבה ההורים מבטיחים משהו לילד כדי לקרבו אליהם, ואחר כך אינם מקיימים ומרחיקים אותו ממנו. דינמיקה של מסרים כפולים- שאחר כך מוצאת ביטויה גם בבגרות בקשרים בינאישיים. ההבטחות הלא מקוימות מתפתחות לכדי אגו לבידינלי, תת מבנה הנוגס משלמות האגו המרכזי.
ב. אובייקט לא מספק רע-

כל סוגי הפתולוגיה על פי פיירברן הם בעלי אופי סכיזואידי- נסיגה מקשרים בינאישיים וקריסה פנימה.
כך, כתוצאה מקשר עם אובייקט מתגמל האובייקט מופנם באופן שאינו מפצל את האגו אלא משמרו באופן שלם ומלא כך שנוצר אגו אידיאלי- ideal ego: אגו בעל ערכים, בעל אידיאלים, השואף לקשרים מבחוץ והוא בעל סך התנסויות חיובי. זהו המצב הנורמטיבי אך הוא אוטופי, שכן תמיד יש באובייקט אספקטים לא מספקים והמפגש הוא לעולם לא רק טוב. כשפיירברן מדבר על אובייקט רע או לא מספק הוא מתייחס לשני סוגים של אובייקט:
אובייקט פתייני- הורה שמבטיח- מפתה ואינו מקיים. במקרה כזה החלקים של ההורה המפתה מופנמים ונתפסים כחלקים של האגו הליבידינלי, המתפצל מהאגו השלם.
אובייקט רע/הרסני- אובייקט שכול הזמן רע, כל הזמן דוחה, נוטש. גם האינטרקציה הזו גורמת לפיצול של האגו ומופנמת למבנה אחר- לאגו האנטי ליבידינלי- החבלן הפנימי.
שני המבנים המפוצלים הללו גורמים לכך שהאגו השלם נחלש, הוא פחות פנוי לקשרים חיצוניים ויש בו פחות אנרגיות. האנרגיה שיש באגו אינה פנויה ליצור קשר חיצוני אלא היא מושקעת במבנים הפנימיים. במצב הפתולוגי במקום שהאגו השלם ייצור קשר עם אובייקטים אמיתיים כל האנרגיות מושקעת פנימה ובמקום קשרים בין האגו והחוץ יש קשרים פנימיים בתוך האגו- זהו המבנה הסכיזואידי: אנו מוצאים אדם שנמצא בפיצול פנימי, בניכור ואין לו כוחות ליצור קשרים עם החוץ.
האגו השלם מאוד מתקשה בהתמודדות עם האגו הליבידנלי והאגו האנטיליבידנלי ולכן הוא מתנכר מהם ולא מצליח להיות איתם בקשר. האגו לא מכיר חלקים שלמים של עצמו. לכן, גם בתמונה הפנימית אנו מוצאים סכסוך וניכור, אדם ששונא את עצמו, לוקח את המעמסה של הרוע על עצמו, כדי לשמר את התקווה שיפגוש אובייקט טוב.

לפי פיירברן תמיד ישנם פיצולים ואין אגו שלם לחלוטין אלא לאחר הלידה. ההבדל בין אדם בריא לחולה הוא בגודלם של המבנים המפוצלים. אצל אדם בריא- המבנים המפוצלים הם קטנים ויש חלק גדול של אגו שלם בעל כוחות. אצל אדם סכיזואיד- רובו של האגו הוא מפוצל.

במפגש עם מטופל סכיזואידי אנו רואים את ההדחקה של האובייקטים הרעים. לאט לאט, כשנוצר קשר בטיפול עם אובייקט מיטיב, הוא זקוק פחות להדחקה והיא נעלמת.

חזרה כפייתית- repetition – compulsion:
אדם החוזר בצורה כפייתית על חוויות קשות. התופעה הזו סותרת את התיאוריה של פרויד שכן לטענתו האדם מונחה על פי עקרון העונג והוא חותר תמיד למקסם את העונג- מדוע אם כן שאדם יחזור לחוויה קשה?
פיירברן עבד רבות עם ילדים שהוצאו מבתים מתעללים וגם הוא הופתע לגלות שילדים בעלי רקע קשה של התעללות וניצול חוזרים ונכנסים לסיטואציות קשות ומכאיבות ללא יכולת ללמוד מהניסיון. בנסיונו להסביר את התופעה הזו טען פיירברן שהאדם אינו מונחה על ידי עקרון העונג. הדחף שלו הוא דחף להתקשרות. לכן, מה שמשמעותי מבחינתו הוא לא האם גרמה ההתקשרות הראשונית לעונג אלא מהי אותה התקשרות ראשונית- האם הצליח האדם ליצור קשר עם אובייקט? לכן, מה שמופנם הוא הקשר לאחר וסוג הקשר לאחר. אם הקשר עם האחר היה מספק, מופנם קשר מסוג כזה. לעומת זאת, אם הקשר עם האחר היה לא מספק, כך גם הקשר המוטבע. הטבעה זו מלווה את האדם לאורך כל חייו. לכן, האדם מחפש בבגרות ליצור קשרים לפי אותה תבנית מופנמת, גם אם היא פתולוגית, אחרת הוא ישאר בודד.

מבחינת פיירברן אין הבדל בקשר של התינוק עם האם או עם האב. הוא השתמש במושג parental imago – מערכת הורית- התינוק זקוק להתקשרות משמעותית, קרובה ובהתקשרות הזו יש שני ממדים חשובים לילד: מצד אחד חשוב לו שההורים יאהבו אותו ויהיו אובייקטים מספקים. מצד שני, לא פחות חשוב לילד שההורה יקבל את האהבה שלו כלפיו שכן כך הוא מרגיש בעל ערך. אחרת, הילד חש שהאהבה שלו לא שווה ושהוא עצמו לא ראוי. גם הנתינה וגם הקבלה הן משמעותיות לצמיחה הנורמטיבית. ככל שההורה אוהב את הילד ולא דוחה את האהבה של הילד כלפיו, אותו מבנה פנימי שהילד נולד איתו- האגו השלם, ה- unitary ego, primary psychic self, מתחזק. היכולת של הילד להישאר בעל אגו שלם מאפשרת לו ליצור "הגנה מוסרית"- moral defence. הכוונה אינה להגנה מסוג "הסופר אגו" אלא ליכולת של הילד לשאוף ולהאמין בצורה מלאה ושלמה ביכולת שלו ליצור קשר משמעותי.
האובייקט האידיאלי- ככל שהקשר עם האובייקט הטוב מספק ושלם יותר, כך נוצר אותו אובייקט אידיאלי. ההפנמה שלו ושל ההגנה המוסרית מחזקת את האגו המרכזי וגורמת לאמונה שבחוץ יש אובייקט משמעותי שאפשר ליצור איתו קשר.

בעשרים השנים הראשונות- פיירברן הוא מאוד קלייני. הוא טוען שאם יש קשר טוב, התינוק נשאר עם היחידה השלמה, עם אמונה ותקווה לקשרים טובים עם אובייקטים.
בהמשך- פיירברן מתרחק מהמושגים הטוטאליים הללו, מתפכח והופך פחות אופטימי. הוא מבין שאף קשר עם אובייקט לא יכול להיות רק טוב. תמיד יש אכזבות ופגיעה. לכן, הוא מצייר תמונה של הפנמות ושל פיצולים. המפגש עם החיים חייב לסדוק ולהרוס את המבנה השלם. הוא מדבר יותר על פירוק מאשר על הבנייה (כמו וויניקוט וקוהוט). במובן הזה הוא היה מאוד פסימי.
במצבי פתולוגיה- מפגש עם אובייקטים רעים גורם להפנמתם, ולפיצול של המבנה הפנימי. אין יותר תקווה לפגוש אובייקט אידיאלי.
הביקורת על פיירברן- הוא מתמקד בשלילי. בהפנמות השליליות, בפיצולים ובשבירה של האגו המרכזי.

כתוצאה מהקשרים של התינוק עם האובייקטים נוצרים כל מיני מפגשים. פיירברן מדבר כאמור, על שני סוגים של אובייקטים לא מספקים: אובייקט פתייני ואובייקט רע.
המפגש עם האובייקט הפתייני מחזק את התקווה המולדת לקשר, אך מאכזב. החלק הזה מופנם פנימה, ומפצל את האגו השלם לאגו הליבידנלי. הילד לא יכול לשאת במודעות שלו את ההכרה בכך שהאם או האב הם פתיינים, ולכן הוא נסוג מתוך הקשר הפתייני ויוצר מקבילה לאותו אובייקט בתוך האגו המרכזי. כתוצאה מכך, האדם חי באשליה שיש קשר מושלם שמחכה לו מעבר לפינה. האובייקט הפנימי מחליף את האובייקט החיצוני- אך מאחר והמקור, האובייקט החיצוני, היה מאכזב, האדם מוותר על הרצון ליצור קשר. במבנה הסכיזואידי- הקשרים עם האובייקטים החיצוניים מוחלפים בקשרים עם אובייקטים פנימיים.
במפגש עם האובייקט הרע- הילד לא יכול לעמוד בהכרה שהאובייקט הוא רע ולכן גם כאן הוא מוותר על קשר משמעותי, מפנים את האובייקט הרע דבר שגורם לפיצול של האגו האנטיליבידנלי. גם כאן, במקום קשרים חיצוניים נוצר עושר פנימי רב ללא כוחות חיצוניים ליצירת קשר אמיתי.
להפנמות הללו יש מימד הגנתי. מאוד קשה לילד שנולד עם ציפיה לקשר בינאישי להכיר בכך שהאובייקט לא הוא זקוק הוא אובייקט רע או פתייני. לכן הוא מעדיף לומר שהרוע אינו נמצא בחוץ אלא בפנים. לכן, התכונות החיצוניות של האובייקטים הופכות להיות אפיונים של התינוק. כדי להציל את המציאות ולהימנע מאמירה ש"אמא היא רעה", הילד מפנים את האובייקט פנימה ואומר "אני רע". נוצר כאן מנגנון שיש בו הרבה פגיעה עצמית, הרסנות עצמית, מזוכיזם.
המאבק הקשה הוא בין החלקים של התקווה לקשר ובין החלקים של הייאוש מקשר. ההתנגשות בין המבנים השונים של האגו. לכן, פיירברן קורא למבנה האנטילבידנלי ה"חבלן הפנימי".
גם פיירברן מדבר על אשמה אך לא במובן הקליינלי (רצון לשפר את האובייקט, לתקנו). האשמה שלו היא נגזרת של הפתולוגיה הסיכזואידית: הילד אומר "אני רע, אי אפשר לאהוב אותי, הכל באשמתי".

טיפול:
התפקיד של המטפל לפי פיירברן הוא "מניעת הרעלה"- unpoisoning- על ידי יצירת קשר טוב, חדש, מתגמל. קשרי טיפולי כזה יכול להיות מופנם גם הוא ולחזק את האגו השלם.
מתן פרספקטיבה- דרך נוספת לעזור למטופל היא לעזור לו להסתכל על סיפור החיים שלו בצורה אחרת. המטופל הסיכזואיד מספר שהוריו לא אהבו אותו כי הוא היה "בלתי נסבל". על המטפל לעזור למטופל לראות את הדברים בצורה שונה כך שהוא נולד לסביבה בעייתית.
המשימה הטיפולית אינה קלה שכן מלכתחילה הסכיזואיד מגיע לטיפול עם ציפייה לאכזבה מהקשר. על המטפל לשאת את יחסי האובייקט הקשים הללו כדי לאפשר קשר אחר.

מדדי הפתולוגיה:
המדד הראשון לפתולוגיה על פי פיירברן הוא מדד הפיצול- ככל שהאגו המרכזי עובר יותר פיצולים כך יש בו פחות כוחות ליצור קשר והפתולוגיה חמור היותר.
ממד שני לפתולוגיה הוא חומרת ה"רוע" של האובייקטים כלפי התינוק, והמדד השלישי הוא מידת ההזדהות של התינוק עם האובייקטים. ככל התינוק מזדהה יותר עם אובייקטים רעים המצב פתולוגי יותר. המדד הרביעי הוא הכוחות שהילד נולד איתם- self resilience: ביטוי של חיוניות ושל כוחות. יכולים להיות שני תינוקות שפוגשים תנאים קשים, אך לתינוק אחד יש יותר כוחות ויותר משאבים ולכן תהליך ההזדהות יהיה פחות קשה.

התסביך האדיפלי לפי פיירברן שונה מאוד מהתייחסותו של פרויד למונח זה. אצל פרויד- זהו חלק אינטגרטיבי מההתפתחות. פיירברן טוען שהתסביך האדיפלי הוא סימן לפתולוגיה, לכך שמשהו בקשר בין ההורה לילד התקלקל. אם הקשר הוא קשר טוב לא נראה את התחושות הללו בקשר שבין הילד להורים. כך, ילד שתוקף את ההורה מהמין השני אפשר לשער שהיה כשל בהתייחסותו של ההורה, שסימן עבור הילד אובייקט רע. ילד שמנסה להתקשר עם ההורה בצורה בעלת גוון אירוטי, גם כאן יש "קלקול" בקשר. הסקסואליזציה היא דרך ליצור קשר, שמחליפה את היכולת התקינה ליצור קשר. המיניות אינה מיניות אמיתית אלא דרך קלוקלת ליצור קשר.

גאנטריפ

פסיכואנליטיקן אנגלי, מזרם יחסי האובייקט שכתב כ- 10 שנים לאחר קליין ופיירברן. הוא השתמש בהרבה מונחים של וויניקוט ועשה הרבה פופולירזציה לתאוריות יחסי האובייקט.
גאנטריפ לא פיתח תיאוריה שלמה, כוללנית אלא פיתח מושגים של פיירברן ושל וויניקוט סביב ההפרעות הסכיזואידית. גם הוא האמין שכל הפתולוגיה יושבת על מבנה סכיזואידי.
בשנת 1975 כותב גאנטריפ מאמר חושפני בשם "חווית הטיפול של האנליזה שעברתי אצל פיירברן וויניקוט". גאנטריפ מתאר את עצמו כאישיות סכיזואידית ומספר שנולד כשברקע היתה אינטרקציה עם אם מרוחקת ומנוכרת. אחד הזכרונות החזקים שלו הוא זיכרון מגיל שנתיים, כשאחיו הצעיר נפטר. כתוצאה מהמוות הזה אימו שקעה למצב דיכאוני ומסוגר. לכן, בשנים הראשונות לחייו היה קור וריחוק של דמות האם, ובהעדר פיצוי של דמות אחרת הוא פיתח מבנה סכיזואידי, מסתגר פנימה. במשך שנים רבות גאנטריפ מנסה להתמודד עם הקשיים הללו באמצעים דתיים. הוא היה כומר, אך משהבין שהדת לא עוזרת לו, הוא עובר לתחום הפסיכואנליזה, ועובר טיפולים אצל וויניקוט ופרברן.
בשנות ה-60 כשהוא מסיים את הטיפול אצל וויניקוט הוא מתאר חלימה מוגברת, שבמסגרתה הוא חוזר לאותה תקופה קשה, ומצליח להתרפא מהמצב הקשה. גם בעבודה הטיפולית שלו הוא עבד עם מצבים סכיזואידים, והאמין שאפשר לעזור להם, מתוך ניסיונו האישי.
גאנטריפ אומר שהוא אינו מפתח תיאוריה שלמה אלא מנסה לבדוק איך נוצרים מצבים סכיזואידים, אפילו חמורים יותר מאלו שפרברן תיאר.

מבחינתו של פרברן המבנה הסכיזואידי בנוי על כך שהאדם נסוג מקשר עם האובייקטים החיצוניים ויוצר להם פיצויים פנימיים בתוך האגו. הוא מוותר על קשרים חיצוניים ויוצר קשרים מדומיינים פנימיים. גאנטריפ לוקח את ההמשגה הזו והולך צעד נוסף. אצל הסכיזואיד מתרחש תהליך נוסף- "נסיגה סכיזואידית"- Schizoid withdrawal, הוא נסוג גם מן הקשרים הפנימיים והמבנה הפנימי שלו הוא ריק (להבדיל ממרוחק ועשיר אצל פרברן). האדם מאבד כל תקווה וכל מחשבה שהוא יכול ליצור קשר, חיצוני או פנימי. התמונה היא של פתולוגיה חמורה הנשענת על ריקנות פנימית, דלדול פנימי, עולמם הפנימי של הסכיזואידים הוא מאוד מאוד חסר.
מונח נוסף שגאנטריפ משתמש בו הוא הרגרסיה- האדם נסוג מקשרים עם העולם החיצוני ומוותרים גם על הקשרים עם העולם הפנימי (מושג אנלוגי לנסיגה הסכיזואידית). התהליכים הללו מובילים לפיצול סופי- Final split: מתוך האגו המרכזי והליבידנלי מתפצלים כל החלקים שיש בהם תקווה ליצור קשר חיצוני או ליצור פיצוי. הסכיזואיד על כן הוא חסר חיוניות והוא לא בקשר עם שום רצון או מחשבה ליצור קשרים.
הפיצול הזה יכול להוביל לאחד משני מצבים קשים, או לשניהם:
דה פרסונליזציה- האדם לא מרגיש שהוא זה הוא. הוא מאבד קשר לגבי ההגדרה העצמית שלו (אומר "השתילו לי אישיות אחרת").
דה הומניזציה- תופעה חמורה פחות. לאדם יש קשר כלשהו עם עצמו אך הוא חווה עצמו בצורה לא אנושית. הוא חווה עצמו כבעל חיים, או כרובוט.

הפיצול הסופי יכול להיות גם נפשי, וגם גופני- האדם מוותר על קשרים אך גם פוגע בעצמו בתחום הפיזי. יכול להפסיק לאכול, להפסיק לגדול. מצב כזה עלול לקרות לא כשעסקינן באם שאינה טובה דייה, אלא באינטרקציה קשה עם האם. אינטרקציה של חדירה- Impingment. החדירה הזו מסמלת חלקים מאוד תוקפניים של האובייקט, חלקים רעים, לא מספקים שבהם ההורה חודר לתוך עולמו הפנימי של הילד מבלי ליצור קשר אינטימי מתאים. לחדירה הזו יש גוון של התעללות פיזית או נפשית. כתוצאה מהחודרנות ההורית הזו נוצר מבנה פנימי שבו הילד לומד שאין על מי לסמוך, אין במי לבטוח. הזמן הפנימי נשאר עם הטראומה שלמולה האדם דבק בהגנה. גאנטריפ רואה את המטופלים כמי שחוזרים תמיד לאותו זמן שבו אירעה הטראומה (לרגרסיה). בעבודה הטיפולית המטופלים יוצרים קשר עם אובייקט חדש, טוב ומספק ודרך הקשר הזה האדם מצליח להתיר את הפיצולים ולחזור לאותם מקומות של תקווה, זוהי ה- replacement therapy. לא משנה עד כמה הרגרסיה חמורה גאנטריפ מאוד אופטימי ומאמין שהאדם יכול להבריא.

המטופלים הסכיזואידים הקשים עסוקים כל הזמן בשאיפות/פנטזיות לחזרה למצבים עובריים, רחמיים- פרה נטאליים. מצבים של מיזוג, טרם היות, טרם קשר עם אובייקט. גאנטריפ אומר שצריך להיות מאוד קשובים לאותן פנטזיות, שעשויות לעורר שתי תימות:
1. יש סכיזואידים ששאיפתם היא שאיפה ללידה מחדש- re- birth. עקירה לסביבה חדשה שבה יהיו לו חיים חדשים. בשאיפה זו יש המון תקווה וטיפולים שבהם עולות שאיפות כאלו מצליחים פעמים רבות.
2. מאידך, יש סכיזואידים עם פנטזיות קשות יותר, על מוות. לאדם רע מאוד בחיים ולכן הוא אומר "הלוואי והייתי מת". אין מחשבה על התחלה מחדש, אלא על כך שרק המוות יכול לפתור את המצב. מטופלים כאלו יכולים לעשות ניסיונות אובדניים מוצלחים.

גאנטריפ מדבר רבות על היחס בין ה- being ל- doing של המטופלים הסכיזואדים. באופן נורמטיבי, כתוצאה מהקשר עם האם נוצרת חוויה של being ועל סמך חוויה זו נוצרת העשייה. אצל האדם הסכיזואיד, שיווי המשקל הזה מופר ובגלל שלא היה קשר טוב עם ההורים התחום של ה- being הוא ריק. לכן, הסכיזואיד מאמץ דפוס פעולה של עשייה. זוהי פסאודו עשייה- מנותקת מהמקום הרגשי ולא מובילה למצב של רוגע או שקט. הפעילות הזו כאילו נופלת ל"בור", היא לא מצליחה להרגיע. התוצאה של חוסר האיזון הזה היא מצב של selfless-state- מצב של חסך בעצמי.