טיפול בביישנות שמלווה בהתקפי זעם

שיטת הטיפול: טיפול קבוצתי והדרכת הורים

לינור בת השש, היא בת להורים גרושים, ילדה מתוקה וביישנית.
לפגישה הראשונה הגיעה אמא של לינור והתלוננה על 3 נושאים:
1. אביה של לינור לא מגיע לביקורים הסדירים כפי שנקבע בהסכם הגירושים ביניהם. במקום פעמיים בשבוע כפי שנקבע בהסכם הוא מגיע אחת לשבועיים ובלי לתאם מראש.
2. בגן – לינור מדברת ממעטת לדבר, אין לה חברים, והיא משחקת לבד.
3. בבית – לינור סובלת מהתפרצויות והתקפי זעם.

בפגישתי עם האב, המחשתי לו את המשמעות של מיעוט הביקורים שלו וחוסר הסדירות שלהם, באמצעות "ציור משפחה" של לינור. לינור ציירה את בני משפחתה כפרחים ואמרה: "זו אמא, זו אני, זו אחותי".
את האב היא לא ציירה.

הסברתי לאב שלינור מדחיקה את הנוכחות שלו, בגלל הכאב שנגרם לה מכך שהביקורים שלו לא סדירים ולא תכופים דים.
בזכות הציור האב הבין את חשיבות הביקורים, ובהמשך הקפיד לפגוש את לינור פעמיים בשבוע. כתוצאה מביקוריו הסדירים פחתו התקפי הזעם של לינור במידה ניכרת.

כדי לחזק עוד את הקשר בין האב לביתו, הזמנתי את לינור להשתתף בקבוצה של מיומנויות חברתיות.
המפגש הקבוצתי כלל פעילות משותפת של ההורים והילדים, פעילות שמטרתה חיזוק הקשר בין ההורה והילד (חצי שעה). לאחר מכן הילדים עברו לפעילות עם תרפיסטית נוספת לשיפור מיומנויות חברתיות, בעוד ההורים קבלו הדרכת הורים.

בפעילות הקבוצתית של הילדים, הבחנתי שלינור אינה מדברת (כפי שהאם דיווחה).
בפעילות המשותפת עם ההורים, כאשר נתבקשה לענות על שאלה מסויימת, פנתה לאביה, לחשה לו באוזן את התשובה – והאב השיב בשמה.
הסתבר שלינור נעזרת גם באמה לבטא את עצמה מול אנשים נוספים.
בכך ששיתפו פעולה עם הרגל זה, ההורים – מבלי לשים לב – עודדו את הביישנות של לינור.

הסברתי להורים שחשוב לאפשר ללינור להתמודד עם חששותיה בנושא הדיבור ולא לדבר במקומה.
במקביל, בפגישות שלנו, עודדתי את לינור לדבר בשם עצמה, ללא עזרת הוריה.

באמצעות תמיכת הקבוצה ובעידוד הוריה, הצליחה לינור לדבר בקבוצה.
ככל שהתנסתה בכך יותר, וקבלה משוב חיובי על דבריה החכמים והנעימים, גבר ביטחונה ביכולת שלה לדבר. לאחר חודשיים רוב ביישנותה נעלמה.
גם הגננת דיווחה כי לינור החלה לרכוש לעצמה חברים בגן.