העברה נגדית על פי פרוייד

העברה נגדית, פרוייד:

המאמר הקצר שלי התבסס על מספר תצפיות אשר הובילו אותי לתת תשומת לב לבעיות של העברה-נגדית
בתצפיות יכולתי לראות כמה מועמדים, שלא הבינו את המלצותיו של פרויד (פרויד 1910-19) ובייחוד את השוואתו בין גישת המטפל לגישת המנתח, והתאמצו להפוך לבלתי אנושיים. הם כל כך פחדו והרגישו אשמה כשעלו בהם רגשות כלפי הפציינט שלהם, שהם ביטלו אותם על ידי הדחקה ומנגונני הכחשה שונים , עד לפגיעה וגרימת נזק בעבודתם כמטפל. הם לא רק איבדו רגישות בתפיסת האירועים כפי שקרו אלא גם בניתוח המצב כיוון שהם היו עסוקים במאבק בינם לבין עצמם; הם גם השתמשו במגננות מול הפציינט על ידי בריחה לתיאוריות ולעבר הרחוק של המטופל, ועל ידי הצגת כל מיני פירושים אינטלקטאולים מחוכמים. יתרה מכך, הם נטו להתעלם או להשמיט הערות של העברה חיובית עם הפנטזיות המיניות המלוות לה, ולבחור אלמנטים אקראיים של העברה שלילית, כיוון שכך חשו בטוחים יותר בהשגת המטרה של "ניתוק קר". מה שהם לא הבינו הוא, שרוב העוינות של הפציינט עליה התמקדו היתה בעצם תגובה לתחושת הדחייה והאי הבנה שחש המטופל מצד המטפל.
לעיתים קרובות, כששאלתי מועמד מה הוא באמת חש, הפירושים של המועמדים נראו לגמרי לא קשורים למערכת היחסים עם המטופל. לעיתים קרובות נתגלה שרגשות המועמד כן נגעו בנקודה המהותית. אז ניתן היה לראות שלו המטפל היה משהה את רגשותיו, ומקבל אותם כתגובה לתהליך שקורה אצל המטופל שלו, הוא היה מבין מהו הדבר שאליו הגיב כך. במקרה כזה המועמד ,באופן טבעי, הפך להיות מודע לבעיות הלא פתורות שלו עצמו אשר גרמו להעברה זלו אל המטופל, ואז הוא יכול היה לקחת אותן חזרה לעצמו ולנתח אותן – זהו אספקט חיובי אחד של חווית התצפיות .
אולם, תהיה זו טעות לחשוב שבעיות של הערבה-נגדית קימות רק אצל מטפלים מתחילים. אני נתקלתי בהן בעצמי בעבודתי וגם מטפלים מנוסים ומבוגרים ממני הזכירו קשיים כאלו.
ברצוני לסכם , בקצרה, את הנקודות העיקריות ששמתי לפניי במאמרי הקודם.
המצב הטיפולי הינו מערכת יחסים בין שני אנשים. מה שמבחין בינה לבין מערכות יחסים אחרות הוא, לא העובדה שקיימות רגשות בפרטנר אחד במערכת, המטופל, אלא רמת הרגשות שהמטפל חווה והשימוש שהוא עושה באותם רגשות, שני דברים שאינם דווקא תלויים זה בזה.
מטרת הניתוח של המטפל איננה להפוך למוח מכאני שמייצר פירושים על בסיס תהליך אינטלקטואלי בלבד, אלא לאפשר לו להשהות את רגשותיו , לעומת המטופל שבא לשחרר את רגשותיו.
במקביל לתשומת הלב של המטפל, שמרחפת באופן חופשי ושווה בין כמה רמות , צריך המטפל לאפשר לעצמו רגישות רגשית חופשיה על מנת לתפוס ולעקוב מקרוב אחרי התנודות הרגשיות והפנטזיות הלא מודעות של הפציינט שלו. על ידי השוואת הרגשות שעולים בו עצמו – במטפל , יחד עם תוכן האסוציאציות של המטופל ואיכות מצבי הרוח וההתנהגות של המטופל, יש למטפל כלים לבדוק האם הוא הבין את המטופל שלו או לאו.
אולם, מאחר ורגשות אלימים מכל סוג שהוא יכולים לטשטש את היכולת שלנו לחשוב בבהירות ולדחוף אותנו למעשים, מן הבלתי נמנע שאם התגובה הרגשית של המטפל הינה חזקה מדיי היא תביס את המטרה.
ברוב המקרים, וברוב האספקטים של עבודתו ,למטפל המנוסה יש רגישות אמוציונלית רחבה יותר מאשר אינטנסיבית( כלומר, טווח רגישויות רחב) עם יכולת להפריד ולנתב, ורגשותיו שלו אינם נחווים כבעיה. הכלים שיש לו נמצאים במצב עבודה טוב. אולם, מצבים קורים בהם המטפל מבחין שהוא מבולבל באופן שמפריע לו, רגשות של חרדה או דאגה עולים בו ואינם יאים לעבודתו ולהערכתו את האירועים בניתוח הטיפול. בזמן שהוא מחכה- מה שהוא חייב לעשות על מנת לא להתערב בתהליך המתרחש ברגע זה אצל המטופל, ועל מנת לא לערפל את המצב אצל המטופל שגם ככה מבולבל, אל לו להפריע עם פירושים לא רלוונטיים ומסיחי דעת – ואז עולה הרגע שבו הוא מבין מה קורה. ברגע שבו הוא מבין את המטופל שלו, הוא יכול להבין את רגשותיו שלו עצמו, ההפרעות הרגשיות שלו נעלמות והוא יכול לתאר במילים את התהליך הקריטי שהמטופל שלו עובר באופן שהוא משמעותי עבור המטופל.
נתתי דוגמא למקרה כזה אשר ניתן לתאר בקצרה. יכולתי למצוא דוגמאות אחרות אולם להן נדרש היה תיאור ארוך יותר. שמתי לב שדר. פורדהאם גם כן מכיר את הבעיה של בחירת דוגמאות קליניות מתאימות .
המסקנה הקודמת שלי היתה שהעברה- נגדית מייצגת כלי של חיפוש בתהליך הלא מודע של הפציינט , וההפרעה ברגשותיי כמטפלת נוצרה עקב פער הזמן בין ההבנה המודעת להבנה הלא מודעת. לא ניסיתי לחקור את הסיבות לפער הזמן הזה גם לא ניסיתי להוציא את התרומה של ההעברה אל הרגשות המפריעים, כיוון שמטרתי העיקרית היתה לשטוח את רוח הרפאים הזו של "לא להרגיש", להיות אל-אנושי, להיות מטפל, להראות את החשיבות האופרטיבית של העברה –נגדית.
עליי לציין שהיתה לי ההזדמנות לראות שהמאמר שלי גרם גם לכמה אי הבנות כיוון שחלק מהמועמדים, אשר פנו למאמר על מנת למצוא הצדקה, ביססו את הפירושים שלהם על הרגשות שלהם. הם ענו לכל שאלה " ההעברה-הנגדית שלי" ונראה כאילו לא רצו לבדוק את פירושיהם אל מול העובדות האמיתיות של המצב הטיפולי.
לאור התלות שבין הקונספט של העברה והעברה –נגדית, הייתי רוצה לקחת אתכם לרגע לתקופה הפרה-אנאליטית. לתקופה שבה פרויד גילה את ההעברה.
המטפל היה בתפקיד של חבר שעוזר, אשר עודד את הפציינט לזכור כל מה שקשור לסבל שלו/שלה, הסימפטומים ההיסטריים שלה ,ואשר על ידי היפנוזה גרם לה להיזכר ביתר קלות. הרגשות האלימים אשר ליוו את תהליך ההיזכרות של הפציינט/ית הופנו אל אובייקטים מהעבר שלה, ולאחר ששחררה אותם היא הרגישה הרבה יותר טוב. הקלה זו, מלאה גילויים ולרוב מאד דרמטית, נוצרה כנראה בעקבות התהליך שעברה הפציינטית אצל המטפל והוכיחה את יעילותה.
הפציינט והרופא היו מאוחדים במטרתם , אל מול אובייקטים מן העבר של הפציינטית , אשר עלו בזכרונות שלה ואשר אליהם היא הפנתה את כל הדחפים וההשפעות שלה.
התגלית הרבולוציונית של פרויד לגבי העברה שינתה את המצב הטיפולי. זוהי הנקודה אותה אני רוצה להדגיש: עם ההכרה בהעברה בטיפול, הדרישות על המטפל בעבודתו עלו ברמה ניכרת.
מכאן נולד, כפי שדר. פורדהאם הזכיר לנו, המוסד המכשיר מטפלים אשר פרויד לו נתן הכרה מפורשת – "ביה"ס השוויצרי למטפלים". הייתי רוצה גם לציין את הטעות של ג'אנג כשחשב שפרויד לא הכיר באוניברסאליות של העברה. מה שפרויד כן הדגיש הוא את העובדה שצורות טיפול אחרות לא הכירו בהעברה.
כל עוד המטפל מילא תפקיד של מלווה / מפקח בלבד המביא למטופל כלים לטיפול , ורק עודד אותו להוציא החוצה זיכרונות ישנים ולשחרר השפעות אשר הופנו לאובייקטים מהעבר של הפציינט, תהליך הטיפול הפסיכיאטרי הרגיל הספיק. אולם, כאשר יחסי הרופא-פציינט הפכו לבמה שבה הפציינט פועל עלפי הדחפים האלימים שלו, תוך שהוא משוכנע באופן בלתי מודע שהם בעצם נובעים מהפעולות וההתנהגות של המטפל, המטפל עצמו הפך לכלי טיפולי ונזקק להכשרה מיוחדת על מנת להגן על עצמו ועל הפציינט שלו ממעורבות רגשית ומתגובה להתנהגות הפציינט.
הקונספט של העברה-נגדית הוצג על ידי פרויד מאד הקצרה. הוא תיאר אותה כ"תוצאה של השפעת הפציינט על הרגשות שלא מודעים של המטפל" ודרש להכיר בה ולהתגבר עליה. הרבה מטפלים התייחסו להעברה-נגדית כסתם העברה מצד המטפל, ואני מאמינה שהם הרגישו נתמכים על ידי העובדה שפרויד התייחס למצב זה ללא הגדרה ספציפית ורק הזהיר לגביה כמו שהוא הזהיר לגבי העברה בכלל.
כפי שהזכרתי, אני מחזיקה בטענה שכפי שהמילה "נגדית" מרמזת, יש כאן גורם נוסף להעברה בעל משמעות אופרטיבית מיוחדת.
בספרות האחרונה נעשו כמה נסיונות להגדיר העברה-נגדית. הזמן לא מאפשר לנו סקירה מדויקת אולם הייתי רוצה לציין ביתר פרטנות את מאמר של גיטלסון (1952). הוא הבחין בין תגובות לפציינט ככלל לבין תגובות לאספקטים חלקיים בפציינט. הראשונות קורות ממש בתחילת הקשר בין המטפל לפציינט וממשיכים במהלך השלבים הראשונים של הטיפול. גיטלסון מדבר על "טיפול ניסיון" . תגובות אלו, הוא אומר, מקבלות את איכות ההפרעה שלהם למטפל מתוך העובדה שהן נובעות מ"פוטנציאל ההעברה" שקיים במטפל כאינסטינקט הישרדותי נוירוטי. אם פוטנציאל זה כה חזק שהמטפל כינו יכול לפתור אותו, ואם במהלך הטיפול הניסיוני המטופל לא מראה שום התקדמות*, על המטפל להסיק שהוא אינו מתאים לפציינט ספציפי זה ולהפנות אותו למטפל אחר.
סוג התגובות השני , אלה שמופנות כלפי אספקטים חלקיים במטופל, מופיעות מאוחר יותר בטיפול, בתוך מצב טיפולי מבוסס. והן בעצם מהוות העברה-נגדית. "הן מכילות את תגובות המטפל ל: 1. העברות של הפציינט, 2. התוכן שהפציינט מביא אותו, 3. תגובות הפציינט למטפל כאדם.
העובדה שהמטפל יכול פוטנציאלית לייצר תגובות כמוזכר לעיל מוכיחה שהוא עצמו לא טופל ונותח בשלמות. כפי שפרויד מראה, ניתוח האדם הינו אין סופי. אולם התוצאה של הטיפול היא שמטפל יכול להמשיך בטיפול. גיטלסון משתמש בביטוח "מצב ספונטני של טיפול-עצמי מתמשך". כל מצב טיפולי מציג למטפל את הבעיה של "כיצד למזג את עצמו באופן רציונלי אל מול קשיים" . העברה-נגדית כפי שהיא מוגדרת על ידי גיטלסון, מייצגת את האקטיבציה של אספקטים לא מטופלים ולא ממוזגים אצל המטפל. אולם, מאחר ומקרים כאלה הם אירעיים, ובאים בקשר לתוכן הספציפי של המטופל, ומאחר ויתרה מכך, חלק מהגילויים הינם לגמרי סימפטומטיים, קיימת סכנה מועטה בכך שהמטפל יתעלם מהם ויכשל בניתוח הגישה שלו עצמו. דרך הניתוח של ההעברה הנגדית שלו, יכול המטופל "למזג מחדש את עמדתו המטפל ו… להשתמש בגורם המפריע…. למטרת הטיפול בניתוח הניצול של המטופל את המצב".
נתתי נקודות אלו ממאמרו של גיטלסון כיוון שהן בעלות ערך להבהרות שהן מספקות, ומכיוון שיש הרבה מכנה משותף בין דעותיו לדעותיי. אולם יש גם כמה הבדלים חשובים.
למטפלים כמוני שלא מאמצים את התהליך של טיפול ניסיוני בהתחלה, חייבים להחליט בראיון האבחון ראשוני לא רק את מצבו הפסיכיאטרי של הפציינט אלא גם את התשובות לשתי שאלות:
1. האם טיפול יעזור לו? 2. האם הטיפול שלי יעזור לו? ייתכן והתשובה הראשונה תהיה כן והשניה לא.
במקרים כאלה יש להפנות את הפציינט למטפל אחר.
הקונספט של גיטלסון לפיו למטפל יש "פוטנציאל העברה" הישרדותי נוירוטי, מציע הבחנה בעלת תוקף בין העברה לבין העברה –נגדית. אולם, מאחר ובהעברה נגדית, גם לפי גיטלסון, פועלים אלמנטים נוירוטיים במטפל, אני תוהה אם אותו גורם מבחין הינו גורם איכותי. לדעתי האספקט המכריע הינו כמותי. אם ישנה נטיה ויכולת גדולה יותר של המטפל לניתוח עצמי שמקרה אחד יותר מאשר במקרה אחר, זה מפני שבמקרה הספציפי החרדות המוסוות של המטפל וההגנות שהוא מפעיל אל מולן פחות חזקות.

זה מביא אותי חזרה לנקודה שציינתי במאמרי הקודם. במקום להגדיר העברה והעברה נגדית ברגשות המטפל, אני מתמקדת בפוטנציאל של היעילות שלהן, והקריטריון הוא העוצמה של הרגשות. במילים אחרות, מנקדות המבט של הפציינט אין חשיבות מוחלטת למקור ממנו נובעים הרגשות כל עוד המטפל לא משתמש בהגנות אשר יפגעו בתפיסתו. השהייה של רגשותיו יוצרת חלק מתהליך המיזוג מחדש (גיטלסון, 1952) וההבנה של הפציינט (היימן, 1950).

* גיטלסון מציין עובדה מאד מעניינת כשהוא מתאר מקרה שכזה. אינדיקציה אחת למצב טיפולי כזה היא כשהפציינט חולם על המטפל ללא מסווה, כשהוא עסוק בפעילות שפוגעת בפציינט באופן ברור.

בעוד שהבחנה עקרונית בין העברה לבין הערה נגדית היא אפשרית, במציאות שני המרכיבים מאוחדים. נכון שהפוטנציאל להעברה קיים באופן ברור וחזק בפגישות הראשונות עם המטופל ובמהלך הטיפול הניסיוני, כפי שצויין על ידי גיטלסון. אולם אני חושבת שהוא קיים גם בארועים שעולים במהלך הטיפול ההמשכי. מנסיוני , כשבדקתי לאחור מקרים של העברה נגדית והשתמשתי בהם בהצלחה כאינדיקציה לתהליך אצל המטופל, הגעתי למסקנה שפער הזמן בין ההבנה המודעת והלא מודעת שלי נוצר בחלקו עקב הגורמים להעברה אשר לא זיהיתי בזמנו.
מספר מחברים העלו את השאלה האם לספר או לא לספר למטופל כאשר העברה נגדית משפיעה על גישת המטפל .
אני הבעתי את הדעה שתקשור מעין זה הוא וידוי של עניינים אישיים השייכים למטפל, ויהווה נטל על הפציינט שירחיק אותו מהמטפל. לכן לא צריך לעשות זאת.
גיטלסון (1952) ומרגרט ליטל (1951) יחד מחזיקים בדעה שיש לבצע תקשור מסוג זה . הם דוחים את הדעה שזהו וידוי. גיטלסון אומר: "במצב כזה מטפל יכול לחשוף את עצמו עד לרמה הנדרשת על מנת לתמוך ולטפח את הפציינט לגלות את המציאות לגבי מצב היחסים ההדדיים האמיתיים ביניהם , לעומת המצב של העברה-העברה-נגדית." דר. ליטל משווה מקרים כאלה עם טעויות של המטפל לגבי זמנים או נימוקים (סיבות). היא ממליצה להזכיר במפורש את "המקור להעברה נגדית לא מודעת" . יתר על כן, היא מכוונת לאפשרות שהניתוח של ההעברה -הנגדית יכול להביא את הטיפול יותר לעומק, כשם שהניתוח של ההעברה עשה. שני המחברים ממליצים לנהוג בזהירות רבה ומודעים לאפשרות של ניצול לרעה, ומתריעים כנגד "לפעול במקרה של העברה-נגדית".
העובדה שחייבים להצהיר ולהביע את הטעויות שהמטפל עשה אינה בעיה. זהו גם אינו קושי, אלא אם הצורך הסוביקטיבי של המטפל להיות כנה מהווה , בתת מודע, חלק בכך. הטעות יכולה להיות פירוש, או נימוק, או זמנים.
כיצד זה נעשה ניתן לקבוע על ידי בעיה עמוקה ובסיסית עוד יותר: התפקיד שמיוחס למטפל כאדם אנושי.
כאן ברצוני להתייחס גם להערותיו של דר. פורדהאם בנושא אופיו של המטפל ותרומת הפרסונליות שלו לתהליך הטיפול.
דר. פורדהאם דיבר על "שלב השינוי" שבו משתתפים הן אופיו של המטופל והן אופיו של המטפל. בניתוח של מקרה של העברה נגדית הוא מגדיר את הפירוש המתאים או חלק ממנו כך: "כעת אני רואה מדוע איני עונה לשאלותיך, זה כמו שזה היה עם אביך. הפכת אותי לאביך בכך שהמשכת בשאלותיך הלא מרפות מבלי בעצם לצפות לתשובה. " לאור ההערות התאורטיות הקודמות של דר. פורדהאם, אני מניחה שהקטע "… מדוע איני עונה לשאלותיך.." אינו מקרי, אלא בעל משמעות מכוונת. עלי לציין שאיני יכולה להעריך את ההשלכות המלאות של המצב המתואר כיוון שאינני מכירה את עבודתו של ג'אנג.
כעת סוג הפירוש שאתן יתמקד על הפציינט שמציב את השאלות. מדוע הוא שואל ולא מדוע אינני עונה. כמו כן, כפי שאתייחס לטעות שעשיתי, אני אביע במפורש שעשיתי טעות ושעכשיו אני מבינה שהנקודה היא שונה, ואז אציג את הפירוש הנכון. אם זו טעות של זמן שיוצרת אי נוחות, אני אומר ,:אני מצטערת" ואציע את הפתרון הפרקטי. לפציינט יש הרבה הזדמנויות בחיים בהן אדם שמתנצל על טעות יציג סיבות לטעותו. יש לו רק את המצב הטיפולי שבו יש לו את הזכות הבלעדית והמתמדת להיות אובייקט לחקר הסיבות והמשמעויות.
הטענה שלי היא שבתור האדם האמיתי האנושי שבמטפל, המטפל יעיל למטופל ממש כמו כל תום, או דיק או הארי אחר. מה שהופל אותו ליעיל במיוחד היא היכולת, אשר פיתח באמצעות ההכשרה אותה הזכרתי קודם. תודות לאותה יכולת הוא מסוגל לגלות את המניעים והסיבות בחייו של הפציינט, את המקור המניע אותו, את המערכת המורכבת של אופיו, כולל האינטראקציות והתנודות בין הפנטזיות הפרימיטיביות הלא מודעות והתפיסה המציאותית והשיפוטיות שלו. הוא יכול לגלות ולהציג את התגליות שלו באופן שהינו משמעותי רגשית ולכן גם אפקטיבי לפציינט באופן דינמי (משתנה). יכולת זו, אשר יש למטפל ואין לכל תום, דיק, או הארי אחרים, שמה אותו במקום היחודי אל מול הפציינט, מקום נחוץ ושווה לשימור.
על מנת למנוע אי הבנות : אופי המטפל הינו חשוב, כיוון שהיכולת שלו (או שמה נקרא לזה אמנותו?) תלויה באופיו באופן מורכב ומסובך. לכן אמרתי שיכולתו של המטפל מתפתחת על ידי הכשרתו, ולא נרכשת. אולם רק באמצעות אותה אומנות יש לבטא את אופיו של המטפל.
חלק נכבד מאישיותו של המטפל מתגלה באופן טבעי ובלתי נמנע על ידי הופעתו, תנועותיו, קולו, הצורה שבה הוא מתבטא, הריהוט בחדרו, וכן הלאה. כל אלה מציעים לפציינט יתדות לפיהם הוא יכול לתלות את השערותיו, הפנטזיות וההתרשמויות שלו. כך גם הטעויות של מטפל. מטפלים לא מסבירים מדוע הם יש להם דווקא את הרהיט הזה, אפילו כאשר המטפל לא אוהב אותו ומוצא אותו כטעות. איני רואה סיבה למטפל להפוך ללא עיקבי כאשר נולדת טעות באיזשהו מקרה. במקרה כזה אולי לא יוכל המטפל להימנע מלחשוף משהו אישי מעצמו. אולם זוהי תהיה תאונה מצערת, אשר,גם אם אין לה השפעה רעה, לא משנה את העיקרון.

דוגמא…

למרות הגילויים החושפים הבלתי נמנעים של האישיות האמיתי של המטפל, הוא עדיין חסר אישיות. הוא המראה אשר משקפת את המטופל. תודות להעברה, המטופל משחזר את עברו, את החוויות הרגשיות המורכבות שלו עם אוביקטים אחרים ועם עצמו. גם אם הערכתו של המטפל נכונה הוא נשאר בגדר דמות בחייו הפנימיים של המטופל שהוא חייב לנתב בהתאם לשינויים בתהליך הפנימי שלו עם עצמו, שנקבעים על ידי חוויות עבר לא מודעות. שימור החיים הפרטיים של המטפל לעצמו לא בא על מנת ליצור סקרנות או מיסוך אצל המטופל. גירויים יכולים ליצור אצל המטופל כל מיני תצורות ולעיתים המטפל יצטייר נכונה ולעיתים במעוות כל כך עד שהעובדה שהמטפל הינו האוביקט להעברה של המטופל תהיה ברורה מאליה.

האם זה אפשרי, אני תוהה, שנוכל לסבול זאת ביתר שאת, אם אובייקט העברה זה שונה מהדרך שבה אנו רואים את עצמנו? זוהי חוויה על טבעית כאשר המטופל מראה לנו שהוא רוכש ומפעיל את האני האמיתי שלנו, עד שבא לנו לקרוא לעזרת המציאות של יחסי אדם לאדם רגילים על מנת לקבל חזרה את האני העצמי שלנו?
דר. פורדהאם במליץ ובצדק למטפלים להבחין בחוויות הלא רציונאליות שלהם. כפי שכולנו יודעים, אין מטפל שהינו מטופל בשלמות, ושיירים נירוטיים קיימים. מהו המרמז לפעילות אותם שיירים ניורוטיים? אני חושבת שלכם יש תשובה פשוטה: כל פעם שאנו מרגישים נטיה לברוח מהמצב הטיפולי למצב של יחסי אנוש רגילים. דר. ליטל מדברת על התנגדות להעברה-נגדית, אולם בהקשר אחר. כאן יש להזכיר את הסכנות של הכשרה טיפולית . קל למטפל המכשיר לעסוק יותר בהכשרה מאשר בטיפול; הקשרים בין המטפל המכשיר לבין המועמד, אם בחברה או אם במצבי הכשרה, הינן הפרעות חוזרות ונשנות אשר ניתן לנצל על ידי גורמים לא מודעים הן אצל המטפל והן אצל המועמד.
גם דר. פורדהאם וגם אני ייחסנו את הרגשות המעורערים של המטפל בהעברה – נגדית לפער הזמן שבין ההבנה המודעת והלא מודעת שלו. משמעות הדבר היא שמשהו שהמטפל הבין עבר לידו ללא מודעות ומחוץ לתחום האגו המודע שלו ולכן הפך לבלתי נגיש. האם יש שיטות להתמודד עם מקרה שכזה? אם נצא רגע אל מחוץ למסגרת הכנס שלנו, אזכיר את דעתי (1956) שהניתוח העצמי המתמשך של המטפל וההכשרה העצמית שלו יכולים להוביל אותו לשיפור הרגישות שלו לאגו המודע שלו ולפונקצנליות זו, שאליה אני מתייחסת כאל "תפיסה". ציינתי שהוא יכול ואף עליו לאמץ גישה רב-ממדית על ידי כך שייגש למצב הטיפולי עם השאלות:
מה? למה? מי? למי? מה הפציינט עושה ברגע זה? מדוע הוא עושה זאת? מי המטפל מייצג ברגע זה? איזה חלק מהאישיות של הפציינט דומיננטית כרגע? באיזה אופן זה מיצג תגובה שלו לפירושים קודמים (או מקרים קודמים)? מהי, על פי רגשות הפציינט, המשמעות של פירוש זה עבורו? וכן הלאה.
על ידי מעקב צמוד אחר ההתבטאויות הוורבאליות וההתנהגותיות של הפציינט, יכול המטפל למצור את הפירוש של ההעברה הדינמית אשר משקף את הפציינט לעצמו. המטפל הפועל במראה של המטופל, מתפקד כאגו משלים שלו. זהו הגורם אשר, בעיניי, הופך את הרפטציה (חזרה שוב ושוב) לשינוי ממשי. שוב, זה תלוי ביכולת של המטפל.
לסיכום, הצו של פרויד שיש להכיר בהעברה נגדית ולהתגבר עליה הינה רלוונטית בימינו כפי שהיתה לפני חמישים שנה. כאשר היא נוצרת, יש להשתמש בה בצורה יעילה. ניתוח עצמי והכשרה עצמית מתמשכים יעזרו להפחית את מספר המקרים של העברה נגדית.