דרמה תרפיה עם אינדבידואלים מציאת הקול וסיפור סיפורים .

דרמה תרפיה עם אינדבידואלים
מציאת הקול וסיפור סיפורים .
Dramatherapy with individuals. Finding a voice and telling stories.

(עמ' 92)- אפילו כאשר מכינים ומעריכים אנשים לקראת טרפיה קבוצתית, מס' טיפולים אישיים הינם הכרחים ואני כיום נוטה לבחון את התיאוריה והתירגול של דרמה טרפיה אישית עם אנשים אשר יש להם ניסיון פסיכוטי ואשר שומעים קולות. טרפיה אישית היא במיוחד עבור אלה שהם יותר מידי חרדים עבור קבוצה, שהם אנטי-חברתיים ובעיקר ,בעלי בעיות עמוקות מאוד שיכול להיות שיהיה בלתי אפשרי לפנות בקבוצה. אם זאת, טרפיה אישית יכולה לחזק בידוד ויש לאזן אותה בעזרת תוכנית של טיפול אשר מציעה פעילויות חברתית. תקופה של טרפיה אישית לפני הקבוצה מאפשרת לאנשים להשתמש בצורה טובה יותר בקבוצה כאשר הם בסופו של דבר מצטרפים. היחסים עם המטפל שהושגו בעבודה היחידנית לפני-הקבוצה עוזרים לשמר את האנשים במהלך השבועות הראשונים של הקבוצה כאשר הם מתמקמים לתוך היחסים החדשים.

ביסוס יחסי הטיפול:
הפגישה הראשונה של הטיפול היחיד הינו מפגש כדי לבסס את ההתחלה של היחסים . זוהי אפשרות לדבר. זהו הבסיס ההכרחי לכל טיפול שיבוא בהמשך. אם זאת, עבטר אנשים מאוד חרדתים, דיבור וביסוס ושימור יחסים יכול להיות מאוד קשה. רות ופונגאי (1996:204) דיווחו "שמטופלים עם איבחון של פראנויה והפרעת אישיות נטו לנשור מהטיפול מוקדם יותר. 9 מתוך 10 אנשים עם מצב זה עזבו את הטיפול לצמיתות.
במחקר הראשון על דרמה טרפיה שנערך בבריטניה עם "סכיזופרנים" , ניטשה ושות' (1974) דיווח שאישה בת 39 נהפכה להיות מאוד פרנואידית וסירבה לבוא לאחר המפגש הרביעי. האשם היחיד שעזב מהטיפול האישי (בטיפול מס' 13) במחקר שלי היה פרנאואידי . אחרים שהיו פחות פרנואידים עזבו. סה"כ אחוז העוזבים מהמחקר שלי היה 20%. זה אחוז עזיבה נמוך בהשוואה להרבה מחקרים ואני מציע שהערכה ארוכה וזהירה (של 6 מפגשים) בנתה ברית חזקה מספיק כדי לשמר את רוב המשתתפים בטיפול: ההתפתחות של יחסים חמים ויציבים הינה הכרחית לטיפול אפקטיבי. זה בהתאם עם תיאורית היעוץ של הלקוח במרכז ומחקר (רוג'ר 1959). עבור חלק מהמסתגרים , לקוחות חרדתיים לדבר על עצמם זה דבר קשה.

(עמ' 93)על ישות שלא יכולה לדבר:
התחלתי את המחקר שלי עם כוונה שאנשים אשר שומעים קולות , שהיה להם בפרק זמן מסוים בחייהם תקופה שהם לא יכלו להגיד את מה שהם חוו. לא מסוגלים לדבר על זה, החוויה שלהם נהפכה להיות שאין להעלותו על השפתיים.
הקולות שהם שומעים הינם העדות לחוויה זו ולכן הם משמעותים.
כפי שגלוריה אמרה: הרגשתי המומה , מנוצחת ע"י אבא שלי כך שלא יכולתי להשמיע את ריגשותי, דעותי…
לכן זה כה משמעותי לקחת בחשבון מה חוסם את הדיבור ואיך היכולת לדבר יכולה לשוב: איך אנשים אשר שומעים קולות יכולים להיות מחוזקים לדבר על החוויה שלהם. יכול להיות שהם לא מסוגלים לדבר על החוויה שלהם בגלל אחרים: משפחה, מתעללים, אנשי מיקצוע, החברה, לא נותנים להם רשות לדבר או מסרבים להקשיב (ראה ווטקינס 1998:273, לאודר וטומס 2000:77-81,127).
בחיים של בן ובחיים של גלוריה ואביו של רוג'ר וסבו של דילון היו פעמים שלדבר בקול היה פשוטו כמשמעו מסכן את חייהם. כל אלה חוו מלחמות או קונפליקטים אזרחים. בן לא היה מסוגל לדבר כאשר אביו הוצא להורג מולו: הישרדות היתה פאסיביות, הסכמה בשתיקה והחוויה הטראומטית שלו נהייה כזו שאין לדבר עליה, נעולה בתוך המחלה הפסיכוטית שלו. דוגמא לאובדן של יכולת הדיבור בחוויות טראומטית דווחה ע"י מונה קהליפי, פלשתינאית מרמלה, במהלך מצור ע"י חיילים ישראלים:
אתמול בלילה זה נהיה גרוע יותר, 5 טנקים עצרו 200 מטר מהבית שלנו והתחילו להפגיז ולירות…הליקופטרים ירו מלמעלה…מצאתי את הבת שלי ערה במיטתה, לא מסוגלת לדבר, העיניים שלה מלאות בפחד. לקחתי אותה בידי ולקחתי אותה למיטתי. היא לא יכלה לדבר כלל. (גארדיין חיים אמיתים. 4.4.2002 עמ'6).

התעללות ואובדן הקול:
הרבה מהאנשים במחקר שלי היו ניצולים מהתעללות. מתעללים משתיקים ילדים בעזרת איומים (וורנר 2000). בפריז ,1882, דר' בורדון דיווח על ילד אילם שבסופו של דבר הוא סיפר: "הוא שתק בגלל שאבא שלו אמר לו שהוא יהרוג אותו אם הוא יאמר אפילו מילה אחת"(מאסון 1992:47).
בצורה דומה , מורשע בהתעללות מינית שתקף ילדות בי"ס בצורה חוזרת…ואז הזהיר אותן לא להוציא אפילו מילה. הוא איים על הילדים ואמר להם שאף אחד לא יאמין להם אם הם אי פעם יספרו להורים שלהם. הוא שההתעללות תהיה "הסוד הקטן שלהם". (אולדהם אדברטיסר 21.12.2000, עמ' 13).
קולמן (1988) טען שהתעללות משמעה אובדן הקול (שלך).
(עמ' 94) זה לא רק עיניין של מעצור/עכבה אלא כתוצאה מההשפעה של חווית טראומה על המוח. ברמנר ושות' (1996) דיווחו על סקירות פט (טומוגרפיה ע"י פליטת פוזיטרונים) של המוח שהציעו שניתולי טראומה זוכרים את זוועות העבר במצב של "אימה מוכת רלם" (ראה רוש ושות' 1996, שיין ושות' 1997). במהלך פלשבקים , החלק של המוח הידע כממלא תפקיד בחווית ההבעה הוורבלית- אזור ברוכה- היה יחסית רגועה על הצגים. אם זאת לאה נתנה סיבות מאוד ברורות לכך שהיא לא מסוגלת לדבר, באומרה שאביה הכה אותה כל יום …היתי יותר מידי מפוחדת כדי לספר … אבא חנק אותי, קשר אותה והלם בה, הדביק סלוטייפ על פיה…אני לא יכלתי לדבר עם אף אחד אחרת אבא היה שומע על כך ומעניש אותי. בנוסף היא לא יכלה לדבר עם אביה מכיוון שהוא היכה אותה אפילו יותר. אימה היתה בדיכאון והם היו מורגלים לא לדבר, מחזקים את השתיקה אחד של השני. כאשר היא היתה אילמת במחלקה בבי"ח. היא לא גילתה על ההתעללות של אביה , ולא היה עליה שום איזכור בתיק הרפואי שלה. היא אמרה שהיא הפסיקה לדבר בגלל שהיא לא ידעה מה להגיד , היא היתה מפוחדת ולא הצליחה לפתוח את הפה.
דיאנה במשחק המתוכנן (פרוג'קטד פלאי) בחרה ברוכסן כדי לייצג את עצמה בגלל שהיא רכסה את הפה שלה ולא דיברה לגבי ההתעללות המינית שהיא עברה: היא פחדה שאנשים לא יאמינו לה.
אישה אחת אמרה: אף אחד לא ידע על האונס, היתי אילמת, לא היה לי שכל באותו גיל (15). אימא של גלוריה הניאה אותה מלדבר עם המשטרה על האונס. אישה אחרת אמרה שהיא נשאה סוד, שהיה מעבר למימלים.
מה שהופך את המטופל לחולה היא השתיקה. (פורסטר 1980:31).
כוחות תוך-נפשים , רגשות, דיכאון, גם הקולות מונעים מאנשים לדבר: צ'ארלי אמר שהקולות שלה מנעו ממנה לדבר ושהכאב עצר את יכולת הדיבור שלה. ג'ימי אמר:הקולות עוצרים את המילה, הם מוציאים מילה מתוך המשפט… ניתן לתאר זאת "מחשבות חוסמות או עוקרות" ייחוס לארוע ביוכימי במוח בשל סכיזופרניה. אם זאת אלטרנטיבית ניתן לתאר זאת כתוצאה מטראומה:
אנשים תחת לחץ חמור מייצרים נוירוהורמונים אשר משפיעים על הדרך שבה הזכרונות שלהם מאוכזנים…רמות גבוהות של גלוקוקורטיקודיס המופרש במהלך לחץ מגביר את התיפקוד של ההיפוקמפוס…זה יכול לפסול לגמרי או חלקית את היכולת של המוח למיין (לקטגוריות) מידע וורבאלי שנכנס. באותו הזמן , במהלך מצבים של פחד גדול, השקד פעיל ביותר ומתערב עם התיפקוד של היפוקאמפאל. התוצאה היא אובדן חלקי או מלא של היכולת להקצות מילים לחוויות נכנסות, המקבילה הביולוגית של "מוכה אלם מאימה". ההסתמכות על המילים , היכולת שלנו לחשוב בהגיון מבעד לבעיה היא מופחתת או לגמרי נכבת והמוחות שלנו עוברים למצב של הכרה שמאופיינת ע"י תיאורים ויזואלים, שמיעתיים קינסטטיים. ותחושות פיזיות כמו גם רגשות חזקים (בלום 1997: 28).
(עמ' 95) אי היכולת לדבר יכולה לנבוע מטראומה ספציפית או מזג: חלק מהילדים ביישנים מהינקות (רגיעשות כזו משמעה יכול להיות שהם יותר מיועדים להתעללות).
שתיקה היא עוד ברומטר של ביישנות. כל פעם שהצוות של קאגאן צפה בילד ביישן או נועז…הילד הביישן דיבר פחות. ילדת גן אחת ביישנית לא אמרה כלום כאשר ילדים אחרים דיברו איתה, והעבירה את רוב זמנה בהסתכלות באחרים. קאגאן העלה השערה ששתיקה מביישנות לאור איום חדש או מתקרב הינו סימן לפעילות של מעגל נירולוגי הרץ בין המוח הקידמי, האמיגדאלה, והמיבנים הקרובים של השפה אשר שולטים ביכולת לדבר (אותם מעגלים גורמים לנו "להחנק" תחת לחץ). (קאגאן 1994, צוטט ע"י גולמאן 1996:218).
ביישנות וחרדה יכולים להיות נלמדים ומוחדרים בהדרגה לילד ע"י הוריו או אדם אחר. היחסים שלא מתפקדים של צ'ארלי עם אימה החלו לפני לידתה והיא היתה תחת טראומה לפני שהיא למדה לדבר. מאוחר יותר כמבוגרת היא היתה תחת שליטה והתעללות ע"י בן זוג פסיכופט.
צ'ארלי: איבדתי את הקול והרגשתי כמו בובה , אתה מנסה לדבר ואתה יכול לשמוע רעש מפריע של כלום. אתה רוצה להירגע את מקום הקול שלך, אך הסטייה נמצאת שם צורחת אליך לדבר אך…הפה שלי הרגיש כמו עץ…אני נוטה להיות מסוגרת כאשר הם (הקולות) מדברים ולא מגיבה בקול רם לפעמים בגלל שאני לא יכולה בגלל שהקול שלי נכנס באמת פנימה. פעם איבדתי את הקול שלי לגמרי…כאשר אני הרגשתי כעס, זה מוגבר- אני לא יכולה לדבר…
טינה: אני לא יכולתי לדבר או לתקשר עם אנשים…לא במשך שנים, בערך 3 שנים …הייתי כמו זומבי…אף פעם לא דיברתי , לא יכולתי לדבר…
אישה נוספת היתה אילמת מרצון: היא לא דיברה במשך מס' שנים. הקולות שלה החלו לאחר שהיא הפסיקה לדבר. היא בהדרגה התרחקה מהעולם. היא הפסיקה לדבר לאחר שהיא חשפה התעללות מינית מהילדות. הקולות שלה דיברו על מצוקה פסיכולוגית רצינית שהיא לא היתה מסוגלת לעבד, את חוסר האונים שלה והאשמה.
כאשר מישהו לא יכול לדבר , האופציה היחידה שלו יכולה להיות "דיבור פנימי" (אשר לאודר וטומס 2000 הציעו זהוא הטבע של שמיעת קולות). לא להיות מסוגל לתקשר בצורה שיירה איתו. דיאנה זיהתה את אחד מהקולות שלה כאבא שלה, המתקשר דרך הטלפון. היא בעצם דיברה עם אבא שלה בתוך הראש כאשר היא לא יכלה לדבר איתו במציאות: אני יודעת שאני יכולה לשמוע את אבא שלי בתוך הראש שלי, אני יודעת שהוא מדבר אלי…הייתי צריכה דמות אם, אני עדיין צריכה. אמא שלי לא יכולה לענות על הצרכים שלי אני לא חושבת שאי פעם היא היתה יכולה…אני מרגישה באמת מדוכאת בגלל שאמא שלי לא מדברת איתי…אני מרגישה מאוד בודדה ולא רצויה.
(עמ' 96) לא להיות מסוגל לדבר יכול להיות אנדמי (מקומי) במשפחות מסוימות: העדר של תיקשורת משפחתית יכולה להוביל אדם צעיר לא להתבטא בבהירות. דייב אמר שהוא היה מאוכזב בגלל שאמא תמיד היתה עסוקה והוא לא הצליח לדבר איתה : עם אבא זה שלא נאמר…(הוא סיפר גם על סבא )כאיש שעישן מקטרת ולא אמר כלום…עם כאלה דמויות חיקוי דייב לא היה מסוגל להתבטא ישירות: אני זוכר ששלחתי הודעות פסיכיות לנערה שמצאה חן בעיני. לאחר מכן הוא שמע קולות בתגובה.
לאה אמרה שהיא לא יכלה לדבר באמת עם משפחתה: אני לא יכלתי לדבר באותם ימים, לא ידעתי איך לדבר על קולות , איך אני סובלת. לא יכולתי לדבר עם הרופא…
ג'ני אמרה שזה היה קשה לדבר, לעיתים לא הרשו לה: לאור הביקורת מהקול שלה ובעלה: סתמתי את הפה.
פט אמרה שבמשפחה שלה: אסור היה לי לדבר על זה (שמיעת קולות) בגלל שזה הכעיס/העציב את כולם…פט לא היתה מסוגלת לדבר על מחלת הנפש של אימה כאשר היא היתה ילדה. זה היה הלם כאשר היא הלכה לבי"ס וגילתה שאימהות אחרות לא מתנהגות כמו אימה (יושבת על הגג, נועלת את עצמה במקלחת). מבוישת פט הרגישה שהיא צריכה לשמור על השתיקה.
הדיבור לעיתים הוא קשה. כפי שבן אמר : חלק מהבעיות היו פרטיות והיה קשה לדבר עליהן. כאן בן מתכוון לאספקטים מינים של החוויות הפסיכוטיות שלו. הבושה והאשמה יכולים למנוע מאנשים לדבר. התרבות של החברה הרחבה יותר יכולה גם ומנוע דיבור.
בן: הבידוד יכול להיות בשל הטאבו על הדיבור לגבי מחלות נפש…
דילון: הרבה אנשים עם הבעיות הללו לא יכולים לדבר בגלוי, הם מרגישים שיתקיפו אותם/יצחקו עליהם…
המעצור של פליטים לדבר את שפתם סביר שקורת בגלל הדומיננטיות של התרבות שהם חדרו עליה: ישנו לחץ להיטמא והם יכולים להיות מבודדים מאנשים שמדברחם את שפתם. הקולות יכולים להיות היחידים שמדברים את השפה הישנה , כפי שגלוריה ובן חוו. גלוריה חשה בעלת כוח כאשר אמרתי שהיא יכולה לדבר בכל שפה שהיא רוצה: לעיתים קרובות היא דיברה את שפת אבותיה. אני עודדתי גם את בן לדבר את שפת אימו.
התרבות של פסיכיאטריה במודל הרפואי יכולה גם היא לבלום את הדיבור. אישה אחת אמרה: אני לא פותחת את הפה לספר לפסיכיאטר לגבי מה אני רואה או שומעת בגלל שהוא לא רוצה לדעת. רוג'ר גם חווה את החוויה הזו של חוסר הקשבה ע"י הפסיכיאטר. הוא כתב שיר של רצון לצרוח אך אף אחד לא שומע. (ראה טומס 1997, )
צ'ארלי כתב: נכנסתי לתוך מחלקות הפסיכיאטריה משתומם איפה הטיפול…אני חושב שצרחתי אבל שום דבר לא באמת יצא בין השפתיים שלי. הקול שלי ברח לחלק האחורי של הראש תחת כל הדיכוי המעצורים המאופקים שהחברה כפתה עלי…
(עמ' 97) בדומה הארי גם חש שהוא לא יכול להביע בצורה חופשית איך הוא מרגיש: בזמן מסוים היתי יושב על כיסא וצורח בתוך הראש שלי…חוסר יכולת זה לצרוח יכול להיות בגלל חוסר היכולת לעשות כן כאשר ההתעללות קרתה באמת.
שילה אמרה: רציתי לצרוח אך לא יכולתי האיש התעלל בי. התרבות המוסדית יכולה לבלום אפילו את אלה אשר , במונחים היררכים, יכולים להיחשב כחזקים: פסיכיאטר יועץ סיפר לי שכאשר הוא היה בבי"ח עם דלקת המוח הוא לא יכל להגיד לאחיות שהוא שומע קולות, מכיוון שהן היו עסוקות.ההשגחה "החיובית" , התקווה שלהם שהוא הרגיש יותר טוב מכיוון שהם לא נתנו לו אישור לדבר.
לסיכום, לא להיות מסוגל לדבר, באם זה בגלל המזג, כימיה במוח, יחסים בין אישים, תרבות, נראת כמונעת מאנשים מלהחלים, מלעבד חוויות ולקבל תמיכה. זה מבודד ויכול ללהיות שהקולות הפנימים הופכים להיות האמצעים המעודפים או היחידים לדיאלוג הכ"כ נדרש.

טרפיה: הזדמנות לדבר:
טרפיה, התרופה שכנגד לשתיקה ובידוד, מציעה לאנשים הזדמנות לדבר, לתקשר ולהתקשר לאחרים. רשת שמיעת הקולות ואחרים מצאו שאנשים יכולים להרוויח מלדבר על הקולות. זה אפשרי להתחיל יחסי טיפול עם מישהו שאינו מסוגל לדבר כפי שטסליקאס ובורמיסטר (1997: ראה גם פרק5 ) ופרוטי (1990,2000) הדגימו. אז הטרפיה יכולה לאפשר לאנשים לרכוש מחדש את קולם: לדבר על החוויות שלהם.
עבור ג'ני הדיבור הביא לה הקלה מלחץ ומעט שקט:
מצאתי (א) שיש דברים שניתן לומר (ב) שמישהו מקשיב ולא מעביר ביקורת…זוהי הקלה שמישהו יודע חוץ ממני: אני לא לבד יותר: אתה אכן מגיע לבדידות עם דברים מהסוג הזה: אצה חושב שאתה היחיד…אפילו כשכעסתי זה היה קצת יותר רגוע, לאחר שנרגעתי. הרגשתי מאוד חזק את מס' הפעמים האחרונות שנפגשנו: הרגשה יותר רגועה שהרגשתי במשך שנים.
כפי שג'ני אמרה , שיהי לך קול זה חסר תועלת אלא אם מישהו שומע אותך וגם מקשיב. אם מישהו מרגיש שאחרים חא שומעים אותו בתגובה לא יהיה לו קול: שיהיה לך קול זהו תהליך בין-אישי שדרכו עצמי מתייחס לאחרים ברפלקסיביות מוסכמת. שיהיה לך קול זה גם מקור לכוח "להביע דעה הינו תהליך של העצמה" (מרטין 1996:264).

פעולת/עבודת הקול:
בניגוד לחוסר הכוח וההשתקה של הקול האישי של האדם אני מעודד כל מיני עבודות של הקול במפגשי דרמה טרפיה: דיבור, צעקה, קללות, צחוק, נהמות, זימזום, שירה, : המטרה לאפשר לאנשים להיות הבעלים של הקול שלהם, להעצים אותם.
(עמ' 98) כאשר מישהו שומע קולות ישנן תנועות סבווקליות (על סולם הצלילים) של מיתרי הקול וסקירות מוח הראו שאזור הדיבור שבמוח פעיל. חלק מהאנשים הצהירו שהם פחות מסוגלים לדבר כאשר הקולות אקטיבים. זה מרמז שהפקת צלילים (ובמילים אחרות השימוש באזור שבמוח המייצר את הקולות) יכול להפחית את הקולות. לכן אני עודדתי אנשים לגלות מחדש את הקול שלהם, לא משנה מהי היכולת שלהם: להשמיע קול, להשיג כוח מלהיות קולני/רועש! מרגישים פחות מודעות עצמית/מרוסנים בשימוש בקול אם יש עוד צלילים: לצעוק ביחד (כאשר הנרי רצה לצעוק אני צעקתי יחד איתו) או לתופף בתוף באותו זמן, נותן לאנשים את הרשות להיות כוחנים מבחינה ווקלית. זה מעורר שיחרור מתחים, מקדם נשימה ורגיעה.
גלוריה אמרה שבמשך 3 חודשים שהיתה בבי"ח היא לא דיברה בגלל שהיא כ"כ כעזה. היא התאמנה כזמרת והיה לה קול נפלא. היא הפסיקה לשיר: היא חשה שהיא איבדה את הקול שלה ולא יכולה לשיר יותר. הרגשתי שהתרופה שלקחתי שיטחה את מצב הרוח שלי וכתוצאה מכך לא אהבתי את איך שנשמעתי. היא הרגישה מאוד מאוכזבת, אשמה ובושה. היא אמרה שהיא הגיעה מחברה הנשלטת ע"י גברים ואת הילדים והנשים לא שמעו. אבא שלה פעם אמר לה שהיא טיפשה: היא הרגישה שהיא לא יכולה לדבר מהפחד להישמע טיפשה וכך היא איבדה את היכולת להביע את עצמה. הרגשתי המומה, חסרת כוח על מול אבא שלי ולכן לא יכולתי להביע את ריגשותי בקול , את הדעות שלי…היא אמרה שהיא לא יכלה לתת למילים לצאת מחוץ לפה שלה. הבוס שלה הפחיד אותה , ניצל ולכד אותה: היא הרגישה שהיא לא יכולה לדבר כנגדו. הגבר שאנס אותה גם הוא לכד אותה בשתיקה. אנחנו תירגלנו נשימות, רגיעה ולהוציא תליל ללא לחץ, לאט הקול היפיפה שלה הופיע. ככל שהיא גילתה מחדש את הקול שלה היא בכתה בכי של אושר, ואמרה שהיתה לה תחושה של זכיה בחלק של עצמה בחזרה.
גלוריה: השירה גרמה לי להרגיש שמחה יותר…מצאתי שזה מאוד עוזר לתת לי קול, במיוחד כאשר אני האשמתי את עצמי…רק כאשר התחלתי דרמה טרפיה הייתי מסוגלת להצהיר איך אני מרגישה…אם לא היתי מקבלת בחזרה את הקול שלי לא הייתי מנסה (להביע את עצמה עם רופא, עו"ס וסוכנויות הרווחה).
כדי להשתמש בקול אתה חייב להיות מסוגל לנשום. ההלם של ההתעללות יכול פשוטו כמשמעו לקחת את האוויר וקפיאה היא אסטרטגית ההתמודדות שיכולה לכלול חוסר נשימה. היפרונטילציה יכולה גם היא להיגרם בהזיות (סלייד ובנטל 1988:33). לכן אנו מתרגלים נשימה רגועה, , תנועה, ריגעה כדי להעצים את האדם, השגה של שליטה עצמית על הגוף מתוך בחירה והכנה לפעולה עתידית במשחק התפקידים.

מפגש הערכה אישי:
עכשיו אני פונה לתירגול של דרמה טרפיה אישית, וההתחלה היא במפגש הערכה אשר מתרכזים בעיקר עם היחסים.
(עמ' 99) חילוף של מידע חיוני וביסוס העצמה, ברית טיפולית ותרבות יצירתית.
היחסים:
המפגש הראשון אשר יכול להיות בביתו של הלקוח או במפגש הרישמי, הינו מפגש לביסוס ההתחלה של היחסים. קולמן (1998)העריך שהתאוששות מושרשת ביחסים ולא בביולוגיה.
פרי (1986:35) אישר זאת" "הפרעת החשיבה" המחולקת ביותר יכולה להפוך להיות די עיקבית ומסודרת בתוך זמן קצר אם מישהו נוכח כשי להגיב לזה עם חמלה. יחסים מסוג זה הם הרבה יותר טובים מאשר סמי הרגעה ברוב המיקרים".
אני מאמין שלא משנה השיטה של הטרפיה שבשימוש, כוחות ההחלמה העיקרים הם מתוך הלקוח וביחסים בין הלקוח והמטפל: ללא יחסים בטוחים, ואמפטים יש סבירות נמוכה יותר להשיג יתרונות ריפוי עבור הלקוח. ישנם היבטים לא –וורבלים ליחסים אלה :החזקה ריגשית, שיקוף, חום, קשר עין, חיוכים, שימת לב/לחזות ולהקשיב. ברגע שיחסי הטיפול בוססו השיטות המוצעות ללקוח ע"י המטפל יכולות להיות להם ערך מסוים, אם הם מתאימות לצרכי הלקוח והן מוצעות בזמן המתאים , ובדרך הנכונה. שום מרשם של אף אחד לא יכול להתאים לכולם . זה מרכזי לפילוסופיה הנתמכת מהפסיכודרמה של מונרו: המפגש בין אנשים הינו הבסיס לריפוי והעצמה. זוהי גם האמונה המרכזית של גישת האדם-במרכז של רוג'רס. לפני שהמטפל משתמש בכל טכניקה ישנם לפחות 2 אנשים בחדר: 2 בני אנוש. הם בתפקידים שונים, משלימים אך מתחת לכל מבנה מושלם של כל תפקיד רפרטואר נדרש ישנם 2 אנשים , אולי מפוחדים, לא בטוחים, במשא ומתן על היחסים. יחסי הטיפול מביאים את האדם (עצמי/לקוח) והשני (המטפל) לתוך מע' יחסים עם האחר (הקולות) כפי שג'ני אמר: ישבתי ודיברתי איתו , על ג'ון ומר' (הקול) דיבר אלי ומר המשיך כל הזמן במהלך הדיבור של ג'ון. מר נשמע חלש יותר וקצת טיפשי לפעמים: מה מר אומר כל הזמן. אני מרגיש קרוע למי להקשיב , לגבי נאמנות, אוי אלוהים: אני מקווה שהוא לא שומע את מר.
מידע:
כל זמן ההערכה ישנה החלפה של מידע בסיסי, עבור הלקוח והמטפל. במפגש הראשון אני מציע העתק של מדיניות הסודיות שלי. במפגש השני אני משתמש בגירסה מקוצרת של הראיון הקולי של רום (1994) . לפעמים זה יכול לקחת 2 מפגשים להשלים. זה יכול להיות שימושי גם לצייר את עץ המשפחה של הלקוח אשר מפרש עם ההיסטוריה הפסיכולוגית, תרבותית, חברתית וכלכלית של המשפחה, זה נהפך ל"סוציוגרמה דורית" (סשוטזנברג 1998). זה יכול לספק מידע חיוני בהבנת ההתפ' של הפסיכוזה. כתב המשפחה , מסרים וסודות שהועברו בין הדורות , יכולים להתגלות: זה יכול להתקשר לקולות.
(עמ' 100) בעוד אוספים כזו סוציוגרמה דורית הקול של אדם אחד המשיך להפריע בתהליך: התיזמון, התהליך והתוכן של הפרעות אלה סיפקו לנו ראיה מעניינת לתוך התפקיד של הקול. אני כתבתי במקום אחר על הערך התגלותי של הסוציוגרמה הדורית (קאסון 2000ב').
אני בנוסף עונה על כל שאלה שיש ללקוחות לגבי הטיפול, התפקיד שלי והניסיון המיקצועי שלי ונותן להם מידע לגבי מה שאני יודע על הקולות בתגובה לשאלותיהם: מידע הינו כוח. במפגש הערכה הסופי, אם אנחנו מחליטים לערוך הסכם לתקופה של טיפול, אני מציע הסכם לטיפול ועותקים של הקודים המיקצועים שלי.
שיטות יצירתיות:
במפגש השלישי אני מציע חוויה ראשונה של דרמה טרפיה. אני משתמש בעיקר בטכניקת ההשלכה, דבר הנותן לאדם אפשרויות בחירה :
* המצאת סיפור (6 קטעים של המצאת סיפור:ראה לאהאד 1992) שבו המטופל מצייר או כותב סיפור קצר על גיבור/רה , המשימה שלו, העוזרים, המיכשולים שהם נפגשים בהם והדרכים בהם הם הצליחו להתגבר עליהם.
לאה: אהבתי שג'ון ואני עשינו תרגיל ביחד עם סיפור מומצא: בכל מקרה זה (הסיפור) עשה לי טוב והמחשבה שלי היתה רעננה אח"כ , אבל בהתחלה המתח וההפתעה עם עצמי…
* עבודה עם מיכל קטן (בפנים "בובת הדאגה" של גוטמאלן דמויות בגודל חצי אינץ בתלבושות שונות): אפשרי שיהיה סיפורעל המיכל ו/או הדמויות אשר יכולות גם להיות מפוסלות (להיות מאורגנות בצורה סימלית ). דיאנה מצאה שזה עוזר לעבוד עם בובות הדאגה של גוטמאלאן כקול שלה. אחד "מהקולות הטובים" אמר שהיא לא לבד, אנשים אחרים וחוויות רעות: היא מצאה זאת כעוזר.
* עבודה עם בית בובות קטן (בפנים היו בובות הדאגה)שוב המצאת סיפור ואירגון. גלוריה מצאה שעבודה עם בובות הדאגה מחזקות אותה.
* עבודה עם פאזל סיני טאנגראם (משחק סיני עתיק) (אשר אני קראתי לו "הדוגמא") :שיטה זו מערבת את הלקוח בסידור החלקים בדוגמאות חדשות, ולומר מה הם רואים ואולי פיתוח של סיפור (ראה פרק8).
עבודת תפקיד: יצירת חבר. הלקוח בוחר חבר אמיתי או מומצע ומשחק משחק שבו הוא אומר מה הוא/היא כחבר אוהב, ומעריך לגבי הלקוח.
תום: אתה מדמיין את עצמך בנעליים של החבר או מה החבר יעשה בעמדה זו?…זה הקל עלי,לפני שאתה מתחיל כל דבר תמיד יש לך פרפרים , אני חשבתי "זה קל אני מסוגל לעשות זאת" אני מכיר חברים שלי, אני מכיר את נק' החוזק שלי, אני יכול לדבר בשביל עצמי…
(עמ' 101) תרגיל זה מעורר את הביטחון העצמי מכיוון שאנשים אומרים דברים חיובים , חברתים לגבי עצמם.
הבחירה של איזה שיטה להשתמש נעשת או ע"י מה שנראה כצומח בצורה טבעית מתוך התהליך של הראיון (כמו דיון לגבי חברים/בדידות המוביל ליצירה של חבר דימיוני) או בכך שאני מציע, שואל את האדם "עם מה אתה היתה רוצה לעבוד?"ומציע את האפשרויות (של 2-3 שיטות) זוהי אסטרטגית טיפולית :להעצים אנשים שתהיה להם אמצעות, ושליטה ובעלות על התהליך.

המרחב הבטוח:
הכרחי לטיפול בטוח ויעיל הוא הביסוס של גבולות המתחםאשר יכולים להפוך למיכל לעבודת הריפוי. כדי לסמל את זה ולתת ללקוח לחושה יותר של בעלות על המרחב אני מזמין אותם ליצור "מרחב בטוח" עם כריות, בדים וציוד.
ג'ני: היצירה של המרחב שלך, הופכת את זה לקצת יותר מוכר עבורך, עבורי, מעט שליטה, מעט נחמה.
זה היה בניגוד חד לחוויה של ג'ני של הרישמיות של מפגשי טיפול אחרים בהם השליטה נשארה בידי המטפל. עבור דיאנה האפשרות ליצור את המרחב הבטוח שלה בתוך החדר היתה הכרחית כדי לבסס אמון עם מטפל ממין זכר. היא אמרה: אתה אף פעם לא חדרתה למרחב שלי. פעולת השלכה זו גם עזרה לה להראות לי את הבדידות שלה: כאשר הייתי בתוך הכריות וזאת היתה אני , זו היתה הדרך בה הרגשתי ואף אחד לא ידע איך להגיע אלי ואני לא ידעתי איך להגיע לאחרים והרגשתי נחמה גדולה בכך שהיתי מבודדתאך…זה כאב בגלל שאנשים לא יכלו לקרוא את המחשבות שלי . אנשים לא יכלו לעזור לי לצאת מתוך הגולם שהיה בו יחסי אהבה/שנאה.
במהלך המפגשים שלה דיאנה היתה מסוגלת להיפרד מאימה , יחסי אהבה/שנאה, ולעזוב את הבית: שיהיה לה המרחב הפרטי שלה.

להגיד "לא" או "עצור":
החוויה של חוסר כוח , תוך-נפשית או בין אישית יכולה להוביל לדיכאון, אובדן מוטיבציה, העדר חופש, בחירה, אובדן הכוח, הביטחון והערכה עצמית. הטיפול חייב לתת ניגוד לכך ולא לשחזר זאת: המקום של השליטה יכול בתחילה להיות בידי המטפל אך חייב להיות מוחזר בהדרגה ללקוח. אני עשיתי זאת באמצעות התרה /אפשרות לאדם לבחור פעילויות ואת המיקוד של המפגש\ לומר "לא" או "עצור" לכן טכניקה או התערבות ולא באמצעות ריצה או דחיפת אנשים. אני שאלתי במהלך המפגשים, :האם אתה רוצה לעצור עכשיו?" המחשבה שלי היתה שלא רק שזה היה אטי מבחינה מיקצועית אך גם זה היה הכרחי להעצמת כוח אמיתית. רק כאשר אנשים מרגישים שהם מסוגלים לומר "לא" אז הם באמת יכולים לומר "כן". בנוסף הייתי ער שהרבה היו ניצולים של התעללות וזהו חלק נורמאלי של הדרך שלי לעבוד עם ניצולים: הם אנשים שלא היו מסוגלים לומר "לא" או "עצור" למתעלל אשר לקח את הכוח, את הקול שלהם הרחק מהם.
(עמ/ 102) בהדרגה ככל שהאנשים הצליחו לרכוש את המרחב הטיפולי שלהם, זמן, תהליך והתוכן הם הועצמו לומר "לא" לקולות, מביעים את עצמם עם אחרים ומשיגים ביטחון גדול יותר.
ג'ני: אתה נתת את האפשרות לומר "כן או לא" …אפילו הידיעה שיש לך את האפשרות לומר "לא"…אם אני לא אוהבת את זה אני יכולה לומר "לא או עצור"…ולפעמים זה נתן לי כוח להמשיך עוד קצת. ובכן אני אתן לזה עוד קצת ואראה מה יקרה…(האפשרות לומר "לא") מאוד עוזרת: זה נותן לך קצת שליטה . זה מאפשר לך לדעת עד לאן אתה יכול ללכת עם הרגשות שלך, אם אתה מתחיל להיות יותר מידי חרד אתה יכול לומר "בסדר זהו זה, מספיק זה מספיק".
למרות האישור החוזר שלי שלאנשים היתה הזכות לומר "לא" חלק מצאו זאת כקשה לתפיסה:
שילה: אם אתה מודאג הוא שואל אותך האם אתה רוצה להמשיך או לעצור: הוא נותן לך את האפשרות…(האפשרות לומר "לא") :אני מוצאת אותה מאוד קשה.
שילה וג'ני עברו התעללות מינית בילדות. ג'ני אמרה שכאשר גבר הביע את הצרכים המינים שלו עליה היא בריגרסיה חוזרת להיות ילדה ומסכימה לכל מה שהוא רוצה: זה יהיה לא ממושע לומר "לא"
בשיחה שלי לגבי לקיחת חלק פט אמר: הוא אומר "האם אתה רומה לעשות זאת? בדרך כזו שאתה מרגיש שאתה לא מסוגל לומר "לא" זה לא דבר רע. הצהרה אחרונה זו מציעה שאו שהסמכות של המטפל יכולה עדיין להיות מורגשת כמכניעה או שישנה דרך של הצעת פעילויות שאיננה מקדמת התנגדות. היא היתה מסוגלת לומר "לא" בזמנים אחרים. אם זאת, זה גורם למטפל להיות זהיר לבדוק שהאדם יכול באמת לומר "לא" ובאמת מרגיש חופשי כל הזמן. אני עשיתי תרגילים אשר מטרתם היתה לאפשר לאדם לומר "לא" ולתת בחירה פתוחה לאילו פעילויות לעשות והאפשרויות לסרב לכל הפעילויות. חוויה כזו של להיות בשליטה מאפשרת למשתתיפם להרגיש יותר שליטה ביחס לקולות:
ג'ני: אני מרגישה מעט יותר חזקה, מעט יותר חיובית. אני איפשרתי לאנשים ללכת עלי שוב ושוב ואיפשרתי למר בוזי הארנב (הקול) פי 10…אני התחלתי במהלך השבועות האחרונים לקחת את עצמי בידיים ולעמוד על שלי, להיות אני שוב…
לכן עד לסוף המפגשים אנשים מיודעים ביסודיות , היו להם אפשרויות מרובות להביע את ההסכמה המיודעת, עכשיו (והם התאמנו) לומר "לא" לכל טכניקה או לסגת מהטיפול כאשר הם בחרו. הזכות לומר "לא" אן "עצור" ממשיכה להיות מתורגלת לאורך הטיפול.
(עמ' 103) ברגע שנעשה הסכם לטיפול , אני עובד עם הלקוח לפי הצרכים שלו, בשימוש שיטות דרמה טרפיה מתאימות.

המשחק ההשלכתי:
בטיפול האישי אני מעורר את המשחק ההשלכתי באמצעות ויזואליות ודמויות על קרטון: הלקוח יכול לצייר , כולל מאנדלות: לספר סיפורים עם חפצים סימלים, מיכלים, צעצועים, כפתורים, אבנים, רהיטים מבית בובות , חיות משחק, בבושקות , תיאטרון משחק, לכתוב שירים, תסריטים ונאומים עבור הצגות ולשחק אותם.
השלכה היא מכניזם נורמאלי וטיבעי שדרכו אנו יכולים להביע לעולם את חוסר ההסכמה או התוכן האידיאלי של המציאות הפנימית שלנו: אנו מחצינים את הרגשות שלנו או פנטסיות על אנשים אחרים או אוביקטים. סלייד כתב (1980 פורסם לראשונה 1054) לגבי "משחק השלכתי" כבמה נורמאלית של התפתחות המשחק אשר באה לפני "המשחק האישי" :המשחקההשלכתי היות והוא עם אוביקטים מחוץ לעצמי והמשחק האישי הוא עם כל הגוף, בפעולה ותפקיד. בפסיכוזה מכניזם זה נלקח לקיצוניות: חלקים של העצמי מסולקים לתוך העולם כדי שיהפכו לגמרי אחרים. השימוש בטכניקות השלכה עם אנשים הנאבקים עם פסיכוזה הוא טיפול הומאופטי: לטפל דומה בדומה. קולות יכולים להראות כתוצאה מההשלכה של הלקוח החוצה לתוך הסביבה חלקים לא רצויים של העצמי. לכן לעבוד כפרוג'קטור מאפשרת ללקוח להוציא מתוך עצמו, על חפצים , סיפורים, תיאטרון משחק, ובובות אספקטים של עצמם אשר מאוחר יותר הם יכולים להתייחס אליהם, לשייך או לדחות ולזכות בשליטה. מבחינה התפתחותית המשחק ההשלכתי מגיע לפני המשחק (תפקידים) האישי ועם אנשים שיש להם קשיים עם משחק תפקידים או דרמה, המשחק ההשלכתי מאפשר להם למצוא דרכים בטוחות לתוך המשחק. זה מאפשר לאנשים להכיר את היסודות פה ואת המציאות העכשווית והעברת המיקוד מהעצמי החרד על אובייקט אמין בסביבה הזו. יכולה להיות לזה השפעה מרגיעה: אני לעיתים מתחיל משחק השלכתי כך, סביר שזה פחות יהמם את האדם. המשחק ההשלכתי עם חפצים מיניטורים נמצא מעצים בצורה מיוחדת:
ג'ני: (עובדת עם חפצים קטנים :חיות, כפתורים) : ברגע שאתה מתחיל והתגברת על הלחץ הראשוני לגבי עשיה של משהו כזה…זה פשוט בונה את הדימיון שלך , אך זה לא היה רק דימיון זה היה החיים האמיתיים גם כן, מה שקרה…כאשר אני התרחקתי אני חשבתי על מה שעשינו. מצאתי שזה מאוד עזר לי…ראשית בגלל שהם לא היו ספציפים: כמו להשתמש בכפתורים, זה לא היה דבר ספציפי,אדם או משהו אחר: אתה הופך זאת לאדם בעצמך…לפעמים אתה עושה דברים ולא מבין עד הסוף מה אתה עושה ואז פתאום אתה מוצא את עצמך עושה משהו שאתה חשבת שיהיה יותר מידי עז ואתה למעשה נהנה מלעשות אותו: זה מחזיר אותי ללהיות בשליטה כמו לשחק עם הכפתורים ולדמיין. אין לחץ, אין שיפוטיות…
(עמ' 104) השימוש בכפתורים ובחיות (כולל ג'ירפה אשר יכולה להסתכל על הסצנה מלמעלה) מאפשרת לה שתהיה לה סקירה כללית, העצמה של האגו המתבונן שלה.
בבושקות:
עוד שיטה של משחק השלכתי הינה השימוש בבובות בבושקה, אשר הם גם מיכלים. הבבושקה הינה סמל שימושי מכיוון שהבובה החיצונית מכילה מס' עצמיות פנימיות .
יש לי אוסף, כולל גברים ודמויות נשים, חיות, גלובוסים, וביצה. דייב כתב: המחשבה שלי היא ביצה שבורה בתוך בובה רוסית בעלת ראש מציאותי. פדיעות כזו מחייבת מיכל. הבובות מאפשרות לחקור את הפגיעות והחוזק. לאה (אשר הוכתה ע"י אביה) השתמשה בבובות הבבושקה כדי ליצור סיפור של מלכה כוחנית שיש לה שליטה על הגברים ומוציאה אותם להורג כאשר הם לא עשו מה שהיא אמרה. היא אמרה למלכה להירגע! טינה אמרה, לאחר העבודה עם הבבושקות : הייתי קטנה והקולות הכילו אותי הקטנה. עכשיו הם קטנים ואני מכילה אותם.
ג'ונסון מטפל בדרמה טרפיה , מאשר את הגיחוי של טינה:
חופשיה באופן זמני מהדילמה של החלטה מיהו באופן כללי , הלקוח יכול לקחת חתיכה אחת של עצמו בזמן נתון, לפתח אותו, לשחק איתו, ולבסוף ללמוד לשלוט בו במקום להיות נשלט על ידו (ג'ונסון 1981:60).
(עמ' 105) פט: אכן למדתי שהדבר הטוב ביותר לעשות אם מ' (הבעל) כועס זה לעלות למעלה לסגור את הדלת. (איך למדת את זה?)באמצעות העבודה עם החיות: החיות הן בטוחות במדינות שונות. (היא השתמשה בקירות וגדרות כדי לייצג את הגבולות של המיכלים. כאשר את עושה את התירגול ההוא האם את חושבת על מ'?) הוא נכנס לתוך המחשבה שלי כן. אז בסיטואציה אני רק הלכתי למעלה וסגרתי את הדלת…לאחר זמן מסוים הבנתי שאני בעצם מתמודדת. כאשר מ' התחיל לכעוס אני הסתובבתי ואמרתי: "אוי תשתוק!"…הוא לא אדם רע , הוא רק עם פטיל קצר מאוד.
ג'ני: מצאה את המשחק עם חיות קטנות שקל יותר מאשר משחק תפקידים: היא היתה מסוגלת להשתמש במשחק ההשלכתי במקום המשחק האישי:
מצאתי את משחק התפקידים כקשה: זו היתה הסיבה לכך שעשיתי משחק תפקידים:מצאתי קושי לצאת החוצה . שיחקנו עם חיות קטנות פעם אחת: האמת זה די כייף . מצאתי שזה מהנה בהתחלה אך בזמן שעשינו זאת לא חשבתי על זה, די נהנתי מזה. אני חושבת שמשחק תפקידים יכול להיות מאוד קשה…(פיסול): עשינו זאת עם החיות: זה השתמש במשהו אצתה יודע מה, במקום להשתמש בכיסאות ריקים, משהו שאתה יכול לראות…
הנוכחות המוחשית של האוביקט היתה יותר מועילה מאשר הריקנות המופשטת של כיסא.
אנטון: השתמש בפיל כדי לייצג את עצמו ונשר כקול "מזמזם". הפיל הוא אמר היה לו עור עבה והוא אמר לקול להסתלק: יש לו בנות ברית ומקום בטוח , הגודל והיכולת להגן על עצמו.
גלוריה: הקטינה את המתעלל שלה, היא השתמשה בצעצוע גלוריה והתעמטה איתו. דיאנה השתמשה בבובות יד חיות כדי לספר סיפור על מי שהתעלל בה מינית. עבודה מיניאטורית מחזיקה את החומרים במרחק בטוח. דירק היה מסוגל לבחון חומרים מאוד מטרידים כאשר הוא עבד עם חיות צעצוע: הם היו מחוץ לו, במרחק , הוא היה בשליטה עליהם, והוא לא היה מוצף ברגשות מציפים. המשחק ההשלכתי עם מרחק: האדם מסוגל לחוות דרך מטפורות.
כפתורים:
הבחנתי שפיסול בכפתורים (שיטה השלכתית במהלכה אנשים מארגנים דוגמאות של כפתורים באירגון סימלי) היה יעיל ומעצים. אנטון השתמש בכפתורים בטרפיה האישית שלו: הוא בחר כפתורים שונים שיהיו היבטים של עצמו, תפקידים שהוא שיחק והקולות שלו. הבטה באירגון המסובך הוא אמר: אני אדם שלם, לפעמים אנשים שופטים רק היבט אחד שלי. גלוריה גם הופתעה , כאשר היא הסתכלה על פסל הכפתורים שלה , כדי לראות עד כמה גדולה ומורכבת היא היתה.
(עמ/ 106) המבנה העצמי בעל 5 הקומות:
המצאתי שיטה זו כתוצאה ישירה של הקשבה לאנשים אשר שומעים קולות. שמתי לב שהם התייחסו לקולות כנמצאים על רמות שונות: מעל/מתחת, מאחורי או בצד אחד (ראה ווטקינס 1998:152,174, רום ואישר 1993:89). לדוגמא גלוריה אמרה שהקולות משעבדים אותה , ממלאים הרבה רמות שהיא חשבה עליהן, כך שהיא לא הצליחה לחשוב בבהירות. דיאנה אמרה שהקולות שלה היו ברמות שונות: היא דמיינה אותם על סולם עם הקולות הרעים בתחתית: כאשר היא היתה למטה שם היתה להם שליטה עליה. אני תהיתי איך לייצג את הקולות כנמצאים על רמות שונות. אני דימיינתי מבנה שקוף , כמו במות רב שכבתיות שהיו בשימוש ע"י התיאטרון החי (ברחת 1969:61-73) בפרנקשטיין ומאוחר יותר במגדל הכסף. נזכרתי שכאשר מורנו בנה את תיאטרון הפסיכודרמה הראשון שלו ב1936, המבנה שלו של 3 במות קונצנטריות ומרפסת ייצגו רמות שונות של פסיכוזה (לכן עם הריצפה של החדר איפה שהקהל ישב, היו 5 רמות). בניתי אב-טיפוס ובסופו של דבר היה לי מבנה שקוף בעל 5 קומות. השתמשתי בזה כדי לקדם משחק כולל המצאת סיפורים ועבודה עם קולות.
השיטה היא:
1. אני מראה לאדם את המבנה ושואל אותם מה הם רואים, שמים לב, מדמיינים שזה. לעיתים המבנה מדכיר לאנשים סט למשחק שח תלת מימדי במלחמת הכוכבים, אלטרנטיבית מגרש חניה מרובה קומות, בניין משרדים, בית. אנו יכולים לחקור את הדמות הזו ולפתח סיפור. המבנה בבירור מעורר אנשים ואם הם מסכימים להמשיך להשתמש בו, אנו עוברים לשלב 2.
2. אני מביא את הכפתורים ומציע את האפשרות לבחור כפתורים ולמקם אותם איפה שהאדם רוצה. זה יכול להוביל ליצירת סיפור או לפיתוח דוגמא. צעד זה יכול להיות יעיל לאפשר לאדם להשתמש במבנה: זה יותר מרוחק מאשר השלב הבא ומבלי להתנות תנאים של מהי הדוגמא שצריכה לצאת, צעד זה נותן לאדם חופש מקסימלי להשליך כל מה שהוא רוצה על המבנה. אלטרנטיבי אנו יכולים לעבור ישר לשלב 3.
3. אני מזמין את האדם לבחור כפתור אחד שייצג את עצמם:"שיהיה אתה: תמקם אותו איפה שאתה מרגיש שאתה נמצא או רוצה להיות".
4. "תבחר כפתור אחר שייצג את הקולות ותמקם אותם ביחס לכפתור שלך".
5. "תבחר יותר כפתורים שייצגו היבטים אחרים של עצמך או אנשים או דברים בחייך ותמקם אותם".
6."צעד אחרוה והבט על הדוגמא שיצרת, הבט מלמעלה כך שתצליח לראות את כל הדוגמא דרך השכבות השונות (של המדפים השקופים) , האם ישנם שינויים שאתה רוצה לעשות?
7. " תהרהר, תבטא איך אתה מרגיש ותדון במה שאתה שם לב".
(עמ' 107) לאחר המפגש אני רושם איפה של כפתור נמצא כך שלפני ההתחלה של המפגש הבא אני אצליח לייצר את הדוגמא: זה שם מחכה לחזרתו של המטופל. המבנה מחזיק את החומרים במרחק בטוח והלקוח יכול לבחור האם לחזור לזה, לעשות שינויים, לעשות עבודה נוספת או לעזוב את זה למפגש אחר.
זה הוכיח את עצמו כגמיש בצורה יוצאת דופן וטכניקה יעילה. המבנה מאפשר לשחק ולהתרכז: זה מרתק וממקד (בשל העיצוב המעניין והקונצנטרי שלו) . זה מאפשר לאנשים לחוות יצירתיות באמצעות סיפורים ודוגמאות (פעילויות של המוח הימני) "הגיאוגרפיה" המנטלית/רוחנית שלהם: הם יכולים בהשפעה ליצור מודל תלת-מימדי של הקולות/הנפש שלהם וכך לראות מבנה מתעורר מהבלאגן. עם מבנה כזה שמתגלה המשמעות היא: זה לפעמים היה עוצר נשימה לראות את התהליך הזה כאשר אנשים הבינו דברים באמצעות מיקום הכפתורים ביחס אחד לשני. חשבתי בנוסף שההקטנה של הקולות יכולה למקם את האדם בשליטה: ניתן להרים כפתורים, ולהזיז לרמות אחרות. עבודה על בסקאלה קטנה כזאת מאפשרת לאדם להרגיש כוח. מכיוון שהאדם בוחר כפתורים כקולות הם יכולים לדבר על כל קול והמקום שלו במבנה, הדיבור על הקול ולבחון את השיחות בין הקולות והתפקידים השונים או היחסים בתוך המנבה, ולסדר מחדש חלקים אלה ביחס לכלל. המבנה יכול להיראות כמטפורה לעצמי.
דיאנה: זה היה כמו הממוח שלי , בעצם הרגשתי שזה המוח שלי , ומאיפה הקולות והאנשים הגיעו . זה היה יעיל…
(עמ' 108) אישה אחת אמרה שזה היה כמו המחשבות שלה. בסידור שלה היה רמה ריקה מעל הרמה של הקולות , אשר היא אמרה שהיה הריקנות, לשמור את הקולות בתוך התא. צ'ארלי גם אמר שהרמה האמצעית היתה ריקה ומאלחשת: לא להרגיש/לחשוב הקל עליה מהכאב ברמות הנמוכות אך השאיר אותה ריקה ולא מסוגלת להתרכז. היא מיקמה כפתור ירוק (מסמל את היכולת שלה לשכוח חוויות מצערות) למעלה: הקולות גם כן עזרו ע"י הסחת דעת שלה מהכאב. הרמות הנמוכות היו של הנאות סנסוריות, זיכרונות ילדות של חג מולד, טבע ויצירתיות אך רמה זו היתה חסומה ע"י הרמה הבאה של אכזריות ודיכאון ושם היא מיקמה את הקול הראשון שלה:של אדם צעיר אשר אמר:" אז מה אם את סוגרת את העיניים שלך והעולם לא קיים? " במשך הזמן הוא הפך להיות הרודף והשולט. צ'ארלי קראה למבנה עוגת חתונה וקישרה אותו "ללילות מידסמר בחלום" , ששם היו גם קומות: הרמות המלאכותיות של הפיות, הרמות החברתיות של חצר ההדוכס, מעל הנאהבים, מעל "המכניקלים החצופים" (בוטום וכו' ). המשחק מסתיים בחתונה. צ'ארלי חלמה על המבנה ועל חתונה עם עצמה. ככל שהטיפול שלה התקדם יותר עדויות של השילוב של החלקים של עצמה (חתונה) קרו (ראה פרק 8 לטיפול שלה).
בשיחה על המבנה בעל 5 הקומות טינה אמרה:
זה היה ממש טוב. זה סיכם את כל החיים שלי, זה שם את חיי בפורפורציה …אתה הייתה צריל לשים חפץ במדפים שונים…לבחור חפצים אחרים עבור הקולות ואח"כ הייתה צריך לשים אותם איפה שחשבתה שהם הלכו. זה היה מאוד טוב…סיכם איך אני מרגישה, איך אני מרגישה לגבי החיים והקולות.
היא בחרה סיכת יהלום לייצג החלק העליז של האישיות שלה ואמרה: אני אדם. יש לי דעות, המחשבות שלי, חלקים ממני נלקחו ממני …אני מרגישה שאיבדתי חלק מהאישיות שלי(לאחר הנישואים שלה לבעל דומיננטי). בעזאת כפפות וכובע היא יותר מאוחר בנתה דמות עליזה בשם "יסמין" , שהלכה לחתונות והלוויות, אשר בכתה וצחקה . אני לא יודעת מאיפה זה הגיע : זה היה מגיע מהחלק העליון של הראש שלי…טינה יצרה מחדש את החלק האבוד של האישיות שלה.
ג'ני השתמשה במבנה כדי לספר סיפור אפי של מאבקים תוך-כוכבים לחופש וצדק:
היו לי את השגרירים האלה שהלכו לגבש את הכוכב האחר, להפסיק את המלחמות ואחד מהם לא היה ואני שיחקתי תפקידים שונים ועד הזמן שסיימתי , העברתי כוח לקטנים. אך כאשר התחלתי לשחק את המשחק הזה מר (הקול) התחיל "אוי טיפשה, את מבינה עד כמה טיפשה את נראת?", אני כמעט הפסקתי אך המשכתי הלאה וניצחתי. זוהי הדרך היחידה שאני יכולה לומר זאת: לא נתתי למר לעצור בעדי. לא נתתי למר להרביץ לי. בגלל שמר אמר לי, "זה צריך להיות הכוח" , ולמה , ואני עשיתי את זה בעצמי והייתי די מרוצה לגבי זה…לאחר מכן…כשחשבתי על המשחק ששיחקנו ומה עשינו איתם, זה כאילו שם את מה שקרה בעבר שאיזשהו הקשר:
(עמ' 109) זה לא היה נראה כ"כ מפחיד לאחר מכן…בגלל שאני הייתי בשליטה על מה שקורה…למרות שזה קרה לחלק מהאנשים שהמצאתי עם הכפתורים היו כמו שאני שיחקתי, זה לא היה נראה כ"כ מפחיד כי אני הייתי בשליטה…
הבנה יוצר מרחק, מעצים, עוזר לחזק את האגו המתבונן ולשים את הדברים בפרספקטיבה. גבר אחד אמר: זה מבהיר דברים , להביא דברים שהיו בחלק האחורי של המחשבה שלי לקישמה ולשים אותם ביחס אחד לשני. המבנה הוא של אבטיפוס: אנו לעיתים מדברים על רמות של החוויות שלנו ועל שכבות בסידור ראית העולם שלנו. הרבה דמויות דתיות מעולמות רוחנים שונים, כמו זיגורט מאשור העתיקה, פרמידת המדרגות במקסיקו, הקבלה היהודית, הקומדיה האלוהית של דנטה, המקדשים ההינדואים בהודו, המקדשים הבודהיסטים של בורובודור ביאווה, הינם מבנה קונצנטרי אשר משלב רמות שונות במנדלה.
הרמות השונות מלמעלה למטה יכולות לייצג:

1 ראש נפש מחשבות/אינטלקט אוויר שמחה בגרות
2 חזה/ראות לב רגשות אש אהבה בגרות
3 בטן/מין נשמה דימיון/אינטואיציה מים אבל בחרות
4 רגלים גוף חושים אדמה תקווה ילדות
5 כפות רגליים תת מודע זיכרון מתכת יאוש לידה/מוות

במונחים של אירגון במוח 5 הרמות יכולות להיות:
1. (רמה עליונה): מודעות של העצמי/אגו האישי.
2. שיטות המוח הגדול (כמו היפוקמפוס, טלמוס, אמיגדאלהוכו')
3. נוירונים/תאים והקשרים בינהם.
4. כימיה/גנטיקה מרכיבים (הורמונים, מעבירים-נוירונים, דנ"א).
5. (הרמה הנמוכה ביותר): המבנה האטומי והמטען החשמלי.

רק כאשר כל הרמות משולבות יחד יכול השלם להיות גדול יותר מחלקיו. בהגשת רעיון זה אני לא מציע שהרמות השונות של המבנה בעל 5 הקומות יש לו משמעות מסוימת: המשמעות תהייה כל מה שהלקוח יחליט . זה בהשפעה של תיאטרון צעצוע: עולם במיניאטורה.
העבודה דרך משחק ההשלכה במיניאטורה מקדם סימליות: המוחשי נהיה מטפורה, אמצעים לתיקשורת והסתמכות. קליק (1995:117) הצהיר "שהעשיה של שמויות ויזואליות יכול לעזור בתהליך זה של חשיבה מבניה חדשה . זה יכול לתת צורה לחוויות ריגשיות, המאפשר ללקוח לפתח שפה מטאפורית גדלה כדי לעזור לו או לה בניסיון להעביר את החוויה.
(עמ' 110) המשכתי ופיתחתי את המבנה העצמי בעל 5 הקומות עבור עבודה קבוצתית: משחק של שת"פ של 5 אסוציאציות בין השחקנים הנקרא קאינטסס
זה היה גם בשימוש בבניית צוותים עבור קבוצות עבודה ויש לו פוטנציאל Quintessence ©
שימושי רחב יותר.

תיאטרון צעצוע:

דירק רצה להיות בקהל ומצא את תיאטרון הצעצוע עוזר בגלל שזה היה מניאטורי ובמרחק בטוח: זה הזכיר לו זיכרונות ילדות מאושרים .
בשימוש בתיאטרון צעצוע זה אנטון אמר שהמיקוד עזר . הוא נתן לעצמו מסר של תיקווה וזכר את עצמו בגיל 7 או 8 , בקהל של הצגה דתית, מזדהה עם ישו ורוצה להיות כוחות הנס שלו, שיהיו לו חיים משמעותים וחשובים.
דילון אמר שתיאטרון הצעצוע היה יעיל …היא השתמש בתיאטרון שהכנתי מקופסת קרטון כדי ליצוא הצגה פוליטית אפית, עיצוב הסט, סצנות, כתיבת נאומים , אילתור מוסיקה לאורך מס' סצנות.
(עמ' 111) הוא אמר שההצגה היתה כדי לאפשר לאנשים להתעלות על המוות, למצוא מרפא ולהשיג ראיה נעלה. הוא המשיך לחשוב על הצגה זו בין מפגשים והרגיש יותר טוב: היצירתיות נתנה לו תחושה של מטרה. הוא רצה שהקהל ירגיש את הכוח של השחקנים וכך ירגיש מחוזק בעצמו. ההצגה היתה על כוח, אלימות ורוחניות. הוא היה מסוגל להשליך את הרעיונות ההזוים שלו לתוך הדרמה ולהשיג שביעות רצון מיצירתיות זו. הרצון שלו לכוח הוביל אותו להזדהות עם דמויות כוח. עבור ההצגה האפית שלו דילון יצר נאום ע"י טרוצקי: ספונטניות זו איפשרה לו להישמע ולזרום (אני רשמתי את הנאום שלו לפי ההכתבה שלו). הוא גם שיחק את התפקיד של גנדי, וביקש ממני רק להקשיב. הוא שיחק משחק תפקידים של סאדם חוסין : באמצעות התפקיד הוא הביע את שביעות רצונו והרצון לכוח ושליטה, ונתן הוראות להרוג. הוא ציווה עלי להביא את הרובים ולהשבע שבועת נאמנות כנגד היטלר. הוא אמר שהוא היה יהודי בחיים קודמים. הרבה מהחלומות של דילן היו על כוח רוחני/פוליטי ושליטה: באם מישהו יכל לשרוד דרך אלימות. הקרובים שלו מתו במחנות ההשמדה הנאצים. הוא האמין שהוא נשלט ע"י אלוהות, מאוד קשה, כוח משימה אלים. התיאטרון הציע לו את האפשרות לחוות את התחושה של להיות בעל כוח מבלי ההסכה למעשה: באמצעות פעולה יצירתית הוא יכל להחוות שליטה מסוימת כאשר בחיים הוא היה חסר כוח, מבודד והרגיש נשלט ע"י אלוהויות חוץ עולמיות.
משחק ההשלכה והמצאת סיפורים יכולים להוביל באופן טיבעי למשחק תפקידים וגילום תפקידים.

(עמ' 112)
העצמה באמצעות משחק תפקידים וגילום תפקידים:
גלוריה הביאה את הטקסט של אנטוניו וקלאופטרה לטיפול שלה וכילינו את המפגש בקריאה ואז אלתור על התפקיד של המלכה (אני שיחקתי את המשרתת שלה). זה נתן לה את האפשרות להרגיש כוח מכובד ולהביע את הרצונות שלה ורגשות: התפקיד איפשר לה להתאמן הבעה עצמית ולחוש מכובדת, שכמטופלת וקורבן של התעללות, היא חשה שהיא איבדה.
יצירת דמות יכול גם להביא תובנה: אנטון יצר דמות אשר שרדה שנים של שמיעת קולות, שמע יותר קולות שמיימים ולמד חכמה. המסר שלו לאנטון היה לקבל את עצמו השלם, כולל הקולות והחלקים "הרעים": הוא לא היה צריך לקטוע שום חלק שלו (אנטון שמע קול אומר לו לחתוך את איברי המין שלו. בשל המחויבות שלו לדת הוא חש אשמה לגבי הצרכים המינים שלו).
תוך הירהור על איך התייחסו עליה כמו כדורגל בילדות, ג'ני יצרה את התפקיד של שופט הדרש משחק הוגן ואמר שזו לא אשמת הכדור (הילד) שאחרים בועטים בו: האחרים היו אחראים לפעולות שלהם. ניתן להתייחס לשופט זה כאל אגו מתבונן צומח.
יצירה ומשחק תפקידים יכול אח"כ לאפשר לאנשים להביע וליצור מחדש את עצמם. היחסים הטיפולים מאפשרים לפט להיות יותר אוטנטי ולוותר על הכחשה כאסטרטגית הישרדות. במפגש האישי ה27 שלה היא אמרה: הפסקתי לשוחח מאז שהתחלתי לבוא אליך.
גלוריה (במפגש האישי ה32) אמרה : אני מתחילה להכנס על תוך העצמי שלי. המפגש עזר לה להתמקד, להרוויח כבוד עצמי ותחושה גדולה יותר של שליטה בחיים שלה, להרוויח את עצמה מחדש גם במובן התרבותי וגם במובן הפסיכולוגי.
היא היתה מסוגלת להעריך את הזכויות שלה, לשחרר את גישות העבר, האובדן והרגשות, לתקשר יותר עם אחרים ולחדש את הפעילויות היצירתיות שלה. גם צ'ארלי וגם הנרי אמרו שהם היו מסוגלים יותר להיות אוטנטים , להיות עצמם, בגלל הטרפיה האישית שלהם.

טרפיה קבוצתית לעומת טרפיה אישית:
משתתפי המחקר נשאלו: "האם מצאתם את העבושה האישית יותר או פחות עוזרת/לא עוזרת , אותו דבר או בשונה מעבודה קבוצתית?
בן : העבודה האישית היתה יותר ישירה, עבודה בקבוצה עזרה לי ללמוד להקשיב לאחרים.
אנטון: אמר שהיה קל יותר הלתרכז בטרפיה האישית (שעה 1): העבודה הארוכה יותר בקבוצה (שעתיים) ומס' האנשים הפכו זאת לקשה עבורו להתרכז.
חייבים להציע לאנשים את הבחירה. יכול להיות שתקופה של טרפיה אישית לפני ואחרי טרפיה קבוצתית יכולה לקדם ולחזק את הגידול. פט,בן,אנטון ודילון מצאו שזה עוזר לעבור לטרפיה קבוצתית רק אחרי טרפיה אישית:
(עמ' 113) זה איפשר להם להתקדם, ליישם את הלמידות שלהם על יחסים ולהתאמן בפיתוח יכולות חברתיות בקבוצה. בפרק 8 אני מציג מחקר מקרה של דרמה טרפיה אישית, ובפרק 11 מחקר מקרה של פסיכודרמה אישית.