השפעות הפגיעה המינית

"על העובדות

נפשי אומרת: העובדות מסתירות את הים.

חושי אומרים: העובדות אי באוקיינוס.

נפשי אומרת: העובדות חומה סביב האני.

חושי אומרים: העובדות חלון מואר בחושך, צוהר לפנימיותי.

ומאז ומעולם אומרת התהום: העובדות אריה שואג בחלל

קיים קיים קיים."

(זלדה. מתוך "שירי זלדה", 1985)

השפעות הפגיעה המינית:
התנסויותיהן של קורבנות לפגיעה מינית וההשפעות ארוכות הטווח של התעללות זו הינן מגוונות ושונות.
הספרות המקצועית מתארת רשימה ארוכה של סימפטומים והפרעות שחלים בעקבות ההתעללות.
בתחום ההשפעות הפיזיות קיימת אובדנות ופגיעה עצמית, הפרעות אכילה, התמכרויות, מגון סימפטומים של עוררות יתר כגון הפרעות סומאטיות, פלאשבקים, קשיי שינה ועוד…
בתחום ההשפעות הפסיכולוגיות ניתן לראות שכיחות גבוה של דיכאון ברמות שונות, מגוון הפרעות דיסוציאטיביות, תחושת זרות ובדידות, דימוי עצמי נמוך האשמה עצמית והתקפי זעם
בתחום השפעות הבין אישיות נמצאו קשיים בקשרים חברתיים, קורבנות חוזרת (רויקטימיזציה) קשיים באינטימיות, בזוגיות, ובתפקוד המיני.
מתוך מגוון ההשפעות והסימפטומים בחרו כותבות העבודה להתייחס לאלו שעלו והוזכרו במהלך הראיון:
הפרעות סומאטיות: הפרעות סומאטיות הן מצבים הכרוכים בתלונות גופניות או במוגבלויות המופיעות בהיעדר כל פתולוגיה גופנית העשויה להסבירן. (רוברט קרסון, ג'יימס בוצ'ר וסוזן מינקה, 1998)
יעלה לבבי, (לבבי, 1997) בעבודת התיזה שלה, בהסתמך על מאמר של לוינשטיין והמאמר של פרוייד "דורה, הפרעה קונברסיבית" מסבירה שהסימפטומים הסומאטיים מייצגים תקשורת סימבולית סביב זיכרונות של טראומה מינית מהילדות.
הפרעות דיסוציאטיביות: המושג דיסוציאציה מתייחס ליכולתה של התודעה האנושית לארגן פעילות נפשית מורכבת בערוצים המנותקים מן ההכרה המודעת או שאינם תלויים בה, במצבים קליניים תכונה זו של ריבוי ערוצים בקוגניציה האנושית מאבדת יסוד של שליטה כוללת ומשלבת. כאשר זה קורה מאבד האדם את יכולתו לגשת למידע המצוי בדרך כלל בקדמת התודעה, כמו כן, אותו אדם עלול להיות נתון להשפעתן של תת מערכות קוגניטיביות שההכרה המודעת אינה יכולה לגשת אליהן בדרך כלל. (רוברט קרסון, ג'יימס בוצ'ר וסוזן מינקה, 1998).
הניתוק יכול להתבטא בניתוק קוגניטיבי (איבוד של זיכרונות) ניתוק רגשי (איבוד הרגש הקשור לזיכרון) וניתוק תחושתי (אי הרגשת כאב) (רחל לב, קורס פגיעות מיניות, אונ' חיפה)
הרמן (ג'ודית לואיס הרמן, 1994) טוענת שההתקפים הדיסוציאטיביים מתרחשים בשרות המשאלה "שההתעללות לא התרחשה". היא מסבירה שהילדה הנפגעת לומדת להתעלם מהכאב ולקבור את הזיכרונות באמנזיות מורכבות.
האשמה עצמית:Bass & Davis ׁ(Ellen Bass & Laura Davis , 1994 ) כותבות שקורבנות של פגיעה מינית בילדות בדרך כלל נוטות להאשים את עצמם, בהתאם למונח "הזדהות עם הקורבן" הן מסבירות שהנטיה של הקורבן להאשים את עצמו ולהזדהות עם הקורבן נובע מסיבות שונות:
הנפגעות שוכנעו להאמין ע"י הפוגע שהן אשמות במה שקרה
הנפגעות מאמינות שהן עשו משהו ממש רע וההתעללות היא עונש על מעשיהן הרעים.
הנפגעות מאמינות שהן הסכימו מרצונן להתעללות כדי לקבל תמורתה את תשומת הלב שהתלוותה אליה או הפיצוי החומרי שניתן בתמורה.
הנפגעות מרגישות שגופן נענה למגע והן הרגישו תחושת נעימות במהלך ההתעללות.
הסבר אחר מציע שמעשה הפגיעה הוא כל כך קשה שהקרבן מעדיף לייחס את האשמה לעצמו בכדי לא לאמין שהזולת יכול להיות כל כך רע.
בהקשר זה, האשמה העצמית יכולה להיות חלק מההסבר להפרעות הסומטיות. יתכן וזו דרכו של הקורבן להעניש את עצמו על ש"גרם והסכים להתעללות".
תהליך הריפוי
מנגנוני ההכרה וההדחקה גורמים לכך שאירועי הפגיעה המינית עולים להכרה ולמודעות רק שנים לאחר המעשה. גורמים שונים מביאים את הקורבן, לחשוף את פגיעה ולהתחיל טיפול נפשי. יש המגיעים לטיפול בגלל תסמינים פיזיים רגשיים ובין אישים שונים, ויש שמגיעים בעקבות אירועים חיצוניים התורמים להעלאת הזיכרונות מהתת מודע. בין גורמים אלו ניתן למנות את מות המתעלל, לידת בת, היחשפות לפגיעה מינית נוספת ועוד… (דבי יוסף 1997).
קורנפילד (ג'ק קורנפילד 1993) כותב שמדיטציה אינטנסיבית עלולה גם היא להביא לקריסת מנגנוני ההגנה והתפרצות זיכרונות רגשיים.
גם צ'ודרון (פמה צ'ודרון 2001) מתארת את תהליך המדיטציה כתהליך שמאפשר / גורם להתרופפות מנגנוני ההגנה: "כשאנו יושבים במדיטציה, ומאפשרים לעצמנו מרחב פתוח להתבונן, להיות, להרגיש את המקום הרגיש שבנו, כאילו הושטנו יד ונגענו בפצע גדול שנחבא מתחת לשריון ההגנה"

הטיפול בנפגעי טראומה על רקע מיני שאוב מעולם הטיפול ב PTSD. אחד הטיפולים המקובלים היום הוא הצפה. הרמן (ג'ודית לואיס הרמן, 1994) מספרת שטיפול בהצפה בהלומי קרב נמצא יעיל ומתאים. יחד עם זאת, נמצא שקיהוי הרגישות של זיכרון אחד לא עבר אל זיכרונות אחרים ובכל אחד מהזיכרונות היה צריך לטפל בנפרד. עובדה זו מעמידה בסימן שאלה את יכולתה של הטכניקה הזו לעזור לנפגעות פגיעה מינית ממושכת.
ג'אנוב (דר' ארתור ג'אנוב 1993) מציע את התראפיה הפרימיאלית לטיפול בטראומות ילדות, בתראפיה זו העלאת הזיכרונות אינן מטרה בפני עצמה, אלה אמצעי להגיע לרגש, אמצעי לאפשר בכי: "הבכי אחראי לתהליך הריפוי והחזרת האיזון, הבכי הוא הכרח ביולוגי, ניסיון להגיע לריפוי, מאמץ לאיזון מחודש של האוגניזם ולהשבתו לפעילות טבעית…הבכי הוא תהליך הריפוי"

בין אם האדם פונה לטיפול בגלל הסימפטומים מהם הוא סובל ובין אם בגלל התעוררות הזיכרונות, בין אם שיטת הטיפול היא כזו או אחרת, עובדה מצערת היא שרבים מן המטפלים אינם מצליחים לאפשר את הטיפול הדרוש.
מאיה (מאיה ריד 2008) מצטטת בספרה את הנרי דויויד ת'ורן: "דרושים שניים כדי לספר את האמת, אחד שיאמר אותה והשני שישמע אותה" המטפלת שלה, גב' שרי עוז, עונה לה בכתיבה: " נדרש אומץ מצדו של המטופל, ולא פחות מצידו של המטפל, לפגוש את ההצפה ולעבד אותה".

ביבליוגרפיה

דר' ז'אנוב ארתור, הצעקה הראשונית, תל אביב, זמורה ביתן, 1993

יוסף דבי, טיפול קבוצתי לנפגעי פגיעות מיניות ולבני משפחותיהם, ירושלים, אונ' ירושלים, 1997

לבבי יעלה, התנסותן של נשים קובנות גילוי עריות: מחקר פנומנולוגי, תל אביב, אונ' תל אביב, 1997

לואיז הרמן ג'ודית, טראומה והחלמה, תל אביב, עם עובד, 1994

צ'ודרון פמה, כשהדברים מתפרקים, תל אביב, חוכמת הלב, 2001

קורנפילד ג'ק, דרך הלב, תל אביב, מודן, 1993

קרסון רוברט, בוצר ג'יימס וסוזן מינקה, פסיכופתולוגיה והחיים המודרנים, תל אביב, האוניברסיטה הפתוחה, 1998

ריד מאיה, עכשיו אני, קרית ביאליק, אח, 2008

Ellen Bass & Laura Davis, The Courage to Heal ,New York , Harper Perennial , 1994